הדיון הציבורי בישראל בנושא אלימות נגד נשים נוטה לעסוק במספרים: כמה נשים נרצחו השנה, כמה תיקים נפתחו, כמה צווי הגנה הוגשו. אבל המספרים לבדם אינם מספרים את הסיפור, בוודאי לא בחברה הערבית. כי האלימות המגדרית בחברה הערבית איננה תופעה מבודדת. היא ביטוי ישיר למציאות של חוסר משילות, פריחה של ארגוני פשיעה, התפוררות מערכות האכיפה ושבר חברתי עמוק.
במרחבים רבים בחברה הערבית, הפשיעה המאורגנת אינה עוד גורם חיצוני שפועל בשוליים, היא הסמכות. המדינה נסוגה ונוצר סדר חלופי שבו החוק אינו קובע אלא הכוח. ארגוני הפשיעה מחליפים את המדינה ומחזיקים בעמדת כוח ישירה על כל מעגלי החיים, לרבות חיי המשפחה. במציאות כזו נשים הן הראשונות להיפגע. אותם גורמי פשיעה יושבים לעיתים קרובות ב"ועדות סולחה" – מנגנון שאמור להיות קהילתי, אך בפועל מאפשר לעברייניים להכריע גורלות: מי יתגרש ומתי, מי יורחק מביתו, כיצד תיסגר מחלוקת, ומה יעלה בגורלה של אישה. כשאישה יודעת שהעתיד שלה תלוי לא בחוק ולא במערכת המשפט, אלא בהחלטה של מי שמחזיק בנשק ובכוח – היא למעשה נטולת הגנה בסיסית.
הנשים אינן רק הנרצחות, הן לא רק אלה ששורדות באופן יומיומי אלימות במשפחה, אלה שעבורן כל יום הוא סיוט או נס. הנשים הן הנפגעות המרכזיות בקרבות הפשע: האלמנות, האמהות השכולות, האחיות השכולות, הבנות היתומות שנשארות מאחור, שמפחדות לשלוח את הילדים לבית הספר, שהפרנסה כולה על כתפיהן. יש נשים שמוצאות את עצמן חלק ממערך הפשיעה והאלימות כבעלות עסקים שמאוימות בפרוטקשן או כלוות בשוק השחור. לרבות מהנשים אין יכולת להחזיר את ההלוואה, שלא הייתה להן ברירה אלא לקחת כדי לשרוד, והמוצא היחיד שלהן הוא להיכנע, להיות חלק ממערך הזנות או הפורנוגרפיה כדי להחזיר את הכסף, כי אחרת המחיר הוא החיים שלה או של הילדים שלה.
אלימות נגד נשים בחברה הערבית, במתכונתה הנוכחית, היא סימפטום של ויתור של המדינה על ביטחון אזרחיה, היא לא "עניין של חינוך" ולא "נורמה מסורתית". היא תוצר של מציאות שבה ארגוני הפשיעה ממלאים את הוואקום שהמדינה השאירה ומנהלים בפועל תחומי חיים שאמורים היו להיות מוגנים בזכויות יסוד. אנחנו, הנשים הערביות חיות במדינה בתוך מדינה.
ומה עושה הממשלה? מקצצת תקציבים לנשים, לרווחה ולתעסוקה, ומשקיעה את כל מאמציה בקמפיין שעל פיו הפשיעה היא טרור וצריך להשתמש נגדה בכלים לטיפול בטרור. כלומר מעמיקה את השימוש בטרמינולוגיה דמגוגית שאזרחיה הערבים של מדינת ישראל הם איום על מדינת ישראל ולא שהפשיעה והאלימות היא איום על האזרחים הערבים והאזרחים בכלל. ומי משלם את המחיר? אנחנו הנשים בכלל והנשים הערביות בפרט.
השנים האחרונות דחקו את המאבק המגדרי לשוליים. הכאוס הפוליטי, המלחמה שמתנהלת כאן בשנתיים האחרונות והפשיעה דחקו מסדר היום את הנשים. אומרים לנו "זה לא הזמן", "זה לא חשוב עכשיו". אז היום, יום המאבק באלימות כלפי נשים הוא (עוד) הזדמנות מצוינת לומר: גם עכשיו זה חשוב, ממש עכשיו. המאבק המגדרי הוא מאבק ציבורי. המציאות של נשים – יהודיות וערביות – היא חלק בלתי נפרד מהמציאות החברתית והפוליטית כאן. ואי-אפשר לדון בסוגיות של נשים בלי לדבר על המציאות שהן חיות בה. ואי-אפשר לדבר על המציאות בלי לראות את הסוגיות של הנשים שמרכיבות אותה. ולכן כל יום הוא היום.
אלימות נגד נשים בחברה הערבית היא לא "עניין של חינוך" ולא "נורמה מסורתית". היא סימפטום של ויתור של המדינה על ביטחון אזרחיה, תוצר של מציאות שבה ארגוני הפשיעה ממלאים את הוואקום שהמדינה השאירה
