נתחיל בזה שהאלוף-כבר-לא-במיל'-אהרון-חליווה, מי שהיה ראש אמ"ן ב-7 באוקטובר, לא הגיע לשיחת מסקנות והחלטות בעקבות דוח תורג'מן שקיים שלשום הרמטכ"ל אייל זמיר. הסיבה לא התפרסמה, לא באופן רשמי לפחות, וכך אפשר רק לשער שאולי חליווה העדיף להמשיך את תנומת הלילה בבוקר יום ראשון, וביקש שלא יעירו אותו בשביל הדבר הזה. "מיותר", הוא אמר בלילה ההוא שכן ניסו להעיר אותו.
אז שמענו שהוא הודח משירות מילואים, שוחרר בניסוח הנקי של דובר צה"ל, שירות שממילא אנחנו יודעים שאין שמץ של סיכוי שייקרא לו. מה שלא שמענו זה מה בדיוק אמר הרמטכ"ל בהקשר כשקיבל את ההחלטה. האם אמר שחליווה מעל באמון הצבא, מעל באמון החיילים, מעל באמון אנשי העוטף שנטבחו, באמונם של חוגגי הנובה? האם אמר, למשל, שלמרות שהאלוף-לא-במיל'-חליווה טען שגם אם היה קופץ על רגליו בארבע לפנות בוקר זה לא היה עוזר, ושלא יעלה על הדעת שראש אמ"ן ינום ולא ישמור על ישראל? או הוסיף, בניסוח לא רשמי כמובן, שהחליט שהכי טוב לכולנו שהאיש הזה יעוף לנו מהעיניים?
לא צריך להיות ברדוגו, גם לא עוד ימני הבטוח שראש הממשלה נקי מכל רבב, בשביל לצפות למעט יותר מהניסוח היבש שקיבלנו. לחליווה יש אחריות לא רק למה שהוא ידע או לא ידע, אלא גם לעובדה שהאיש שתחת אחריותו, סא"ל א' – שהודח מהצבא ושמו, מסיבות לא ברורות (כנראה גם לא לגמרי ענייניות), נשאר חסוי – הרשה לעצמו להתנהג כמו שהתנהג ולאיים על הנגדת ו' שהתעקשה שאנחנו לפני התקפה מתוכננת היטב של חמאס.
זה תמיד מחלחל מלמעלה למטה. זובור קטן, לפחות מילולי, היה חסר כאן. בעיקר כדי להבין מה מיוחס לכל אחד מאלו ששוחררו משירות מילואים או הודחו לגמרי מהצבא כמו א' החסוי. כדי להבהיר שלא כולם עשויים מאותו בצק, גם אם נאפו באותו תנור. כדי להבין מה מיוחס לכל אחד מהם. בעיקר כי בעוד לגבי חליווה אין ספק שזה הגיע לא רק מאוחר מדי, אלא גם מעט מדי, וכך גם לגבי סא"ל א', יש בעיה עם העובדה שכל האחרים נשטפו לאותה קלחת. לשים את בינדר, בר ובסיוק, למשל, גם אם פועלם המעולה בהמשך הוזכר בהודעת דו"צ, יחד עם חליווה וסא"ל א' בלי שהרמטכ"ל מבצע איזו היררכיה של הכשלים המונחים לפתחם ומדגיש את ההבדלים ביניהם – זה בעייתי.
ועדיין, החלטת הרמטכ"ל זמיר הייתה נכונה ואמיצה. ועוד יותר מזה היא הייתה בלתי נמנעת. הוא עשה נכון כשהשאיר את ראש אמ"ן במקומו, שהשאיר את מפקד חיל האוויר במקומו, שלא נסחף למהלכים פופוליסטיים, גם אם ברור שזה לא סוף פסוק. שיש לא מעט שאלות שנוגעות לבעלי תפקידים אחרים, ולא מעט היבטים משפטיים שנשארו פתוחים. הדרך להשבת אמון הציבור בצה"ל היא עדיין ארוכה, וההחלטות שהתקבלו אינן מייתרות את המשך הבירור הפנימי, אבל זו התחלה – ההתחלה הזו הייתה מתבקשת.
הרמטכ"ל הוא האיש שאמור לבסס ולשמר את ערכי הצבא כפי שהציבור מבין אותם. להבטיח, בעיקר אחרי 7 באוקטובר, את מחויבותו לאיכות המפקדים, להבטיח שמי שאחראים לביצוע הפקודות ובתוך כך לשמור על חיי הבנים של כולנו אכן עושים את זה. וההחלטות שקיבל, במסגרת הסמכות שניתנה בידיו, מעבירות את המסר. וכל זה בניגוד גמור למערכת הפוליטית, שהציפיות ממנה, אם נותרו כאלו, מגרדות את תחתית החבית. וכל זה במציאות בלתי נסבלת, כשעל גבו רובץ ישראל כ"ץ, שר ביטחון כושל, שעין אחת שלו, אם לא שתיהן, מרצדת במרכז הליכוד, סופרת קולות לקראת הפריימריז. זה שבין ציוץ לציוץ מוציא את תסכולו על הארגון, ועל העומד בראשו, שאותם הוא היה אמור לגבות. רק שזה כבר עניין למאמר בפני עצמו.
לא שמענו מה בדיוק אמר הרמטכ"ל כשקיבל את ההחלטה על הדחת ראש אמ"ן לשעבר. האם אמר שחליווה מעל באמון החיילים, באמונם של חוגגי הנובה? זובור קטן, לפחות מילולי, היה חסר כאן