מחוץ לתמונה: הילדים: ליה (22), גרה בלונדון ולומדת מנהל עסקים; עדל (19), גר בפרנקפורט ולומד ניהול פיננסי; לור (16), גרה בוושינגטון ולומדת שם.
הבית? וילה עם נוף למפרץ חיפה. נרכשה לפני שלוש שנים ב-6 מיליון שקל. ״הכיסא שלי מול החלון. ככה אני יושב ומשקיף על הפרויקטים שעשיתי. נכנסתי לגור פה ביום שהתגרשתי. אני עיצבתי את הבית. אני אוהב בגדים, אז עשיתי חדר שלם לבגדים שלי״.
מאיפה אתה? "נולדתי בנצרת, בעיר העתיקה. אני מוסלמי, אבל ההורים שלחו אותי ללמוד במנזר טרה סנטה. בנצרת, אז, בתי הספר הטובים היו הנוצריים. המשפחה שלי הייתה ליברלית מאוד, ואף פעם זה לא שינה אם אתה מוסלמי, נוצרי או יהודי. יש לי קעקוע ״איש באמונתו יחיה״. כשגדלתי כמעט לא הייתה לנו אינטראקציה עם יהודים, ועד אחרי התיכון כמעט לא ידעתי עברית. אחרי התיכון התחלתי לעבוד בחברת אוטובוסים של המשפחה, והכרתי יותר. רק כשלמדתי בטכניון הנדסה, הכרתי את היהודים, והשפה העברית קיבלה מקום מרכזי בחיים שלי״.
מהנדס? ״התמחיתי במדידות ימיות, ואחרי כמה שנים פתחתי חברה, ואשתי לשעבר הצטרפה אליי והתעסקה בפן הכספי. לאט-לאט התחלתי לגדול ולקבל עוד עבודות. מה ששינה הכל הוא שדרך חברה שהכרתי לקחו אותי לעבוד במדידות בבניית שוברי גלים בחיפה. אבל החברה ששכרה אותי פשטה רגל ונקנתה על ידי חברת הבנייה שפיר, ואני התחברתי לאנשים שעבדו שם. שפיר לקחה עוד ועוד פרויקטים והפכה לחברת ענק, ואני צמחתי יחד איתם. עשינו את כביש עוקף קריות, את דרך בגין בירושלים ועוד, וכבר העסקתי 70 עובדים״.
כסף? ״היינו אז די צנועים. הדבר היחיד הוא שאני אוהב לחיות ונסעתי המון, וכל מה שהילדים ביקשו – קיבלו, אבל גרנו בדירה קטנה בעכו על הים עד שהגיע הפרויקט הגדול של נמל חיפה – הקמת הנמל הפרטי. בחיים צריך לפעמים להיות במקום הנכון בזמן הנכון, ומנהל הפרויקט שהיה אוסטרלי לא הסתדר פה והחליט לעזוב. מאחר שאני כבר הייתי בשטח והכרתי את כולם, והיה לי ניסיון – פנו אליי וקיבלתי לנהל את הפרויקט הענק הזה. התחלנו להתרחב וגם הכסף הגיע. קנינו וילה על הים של עכו, וקניתי כמה נכסים בארץ ובארה״ב. ב-2020 הסתיים הפרויקט ופתאום הכול נראה קטן. אחרי זה, ואחרי המהומות בעכו ב-2021, החלטתי שאני עוזב״.
עוזב? ״ב-2019 פתחתי בר על גג מדהים בעכו, שנקרא סאמה. תמיד רציתי לפתוח בית קפה, אבל כולם צחקו עליי וירדתי מהעניין. אני אוהב לארח אנשים ולהכיר אנשים. אני שואב את האנרגיות שלי מהאנשים שסביבי. בקורונה לא היה איפה לשתות וויסקי ולעשן סיגר – והחלטתי לפתוח לי בר. אשתי ממש התנגדה, אבל בסוף הסכימה, בתנאי שאעשה את זה עם חברים טובים שלה שהיו בעסקי המסעדות. זה היה מקום מדהים, שהיה שונה בנוף של עכו והצפון בכלל – בר שמשקיף על כל העיר העתיקה. מבחינתי, זה היה מקום שפתחתי בשביל הפאן שלי: אירחתי אנשים ושתיתי עם אנשים. השותפים לא אהבו את זה, וביקשו שאשב בצד. לאט-לאט נמאס לי, זזתי הצידה והקמתי מסעדה בעיר התחתית בחיפה – ראסיף. חודש אחרי זה התחילו המהומות בעכו, הרגשתי שאני לא רוצה להיות פה, והחלטנו לעזוב לפרנקפורט״.
פרנקפורט? ״חיינו טוב. כל סוף שבוע היינו במקום אחר באירופה עם הילדים. שכרנו בית מהמם, 350 מ״ר, והייתי כל הזמן על הקו – שבוע בגרמניה, שבוע בארץ. אחרי שנה וחצי התעייפתי ונכנסתי לדיכאון. למשפחה היה טוב, אבל אני לא הייתי מאושר. אשתי לא רצתה לחזור ורצתה למכור הכל ולהתבסס בגרמניה, אבל אני רציתי לחזור. זה היה משבר בינינו, וכשאני סירבתי למכור הכל והחלטתי לחזור – קיבלתי מכתב מעורך הדין שלה״.
גירושים? ״היא לקחה את משרד עורכי הדין הכי טוב והכי יקר בישראל. אצלכם אומרים – 'צריך לדעת ממי להתגרש' – אז אני לא ידעתי ממי להתגרש. הכרנו בגיל 19, ותמיד זרמתי עם מה שהיא רצתה, אבל הגעתי למצב שדי – אני לא יכול יותר לוותר על עצמי״.
הילדים? ״זה קשה. את הקטנה שבוושינגטון אני כמעט לא רואה. עם הגדולים אני מנסה להתראות לפחות כל שלושה חודשים, אבל עכשיו היא הגישה נגדי עיכוב יציאה מהארץ כדי שלא אוכל לראות אותם. זה כואב״.
מצב כלכלי? ״קשה. המלחמה הפנימית שלי קרתה יחד עם המלחמה בארץ, שכל תחום המסעדות והאירוח נפגע קשות. סאמה עדיין סגור, כי עכו עיר גוססת – אנשים לא מגיעים. ראסיף עובדת, ועכשיו קצת מתחילה להתאושש. לפני שנתיים פתחתי גם פטיסרי צרפתי איכותי בעיר התחתית בחיפה, שנקרא קוקו – ותפס מעולה. אני מתכנן לפתוח עוד סניף, כנראה בירושלים״.
עתיד? ״הייתה לי דירה בתל-אביב שמכרתי בהפסד, כי הייתי חייב תזרים מזומנים. אבל אם הצלחתי פעם אחת – אפשר לעשות את זה שוב. פתחתי חברת הנדסה חדשה עם 15 מהנדסים. אני מאמין שאטפס בחזרה״.
