לפעמים אני נדלקת על רעיון כבר בזכות השם שלו. כך קרה לי עם Seasters – קהילת נשים ישראלית שיוצאת יחד אל הים כדי להשיט יאכטה ולהתמודד עם אתגרי החיים. את הקהילה ייסדה לפני שמונה שנים אלינור דותן, אז בת 44, שהחליטה ללמוד להשיט יאכטה, הפכה לסקיפרית מוסמכת, וכשגילתה שהעולם הימי נשלט כמעט כולו על ידי גברים, יצרה אלטרנטיבה: קהילה של נשים שלומדות להשיט ושטות יחד, יוצרות קשרים מקצועיים ואישיים, ומוצאות חופש ונשימה אמיתיים בים.
"אנחנו בעיקר צוחקות אצלנו על הסיפון", היא מספרת, "ההפלגה היא הפסיכולוג הכי זול שתמצאי. אם שיחה עם פסיכולוג עולה 400 שקל, אצלנו במחיר של 220 שקל להפלגה של שלוש שעות את מסדרת לעצמך את הראש". לדבריה, הקהילה שלה מונה כבר מאות נשים מכל רחבי הארץ, שמפליגות בקבוצות קטנות מהמרינה בהרצליה ביאכטה שהיא רכשה לפני כמה שנים ונקראת "הילה".
"המועדון שלנו נועד לנשים שרוצות להגיע ולהפליג בשביל הכיף, בלי תלות ברישיון או בבן זוג סקיפר, במחיר נוח שכמעט כל אישה יכולה להרשות לעצמה. ואם יש נשים שאומרות שהן לא יכולות להרשות לעצמן 220 שקל להפלגה, אני באה לקראתן", היא מבטיחה. כי מבחינתה באמת מדובר בשליחות.
"ההפלגה ביחד מאפשרת לנשים שרגילות כל היום לעבוד ולדאוג לאחרים לפנות לעצמן זמן שהוא רק שלהן. זה עוזר לנשים בתהליכי פרידה, מעברים והתמודדות בחיים. את נרשמת למועדון, מגיעה להפליג, ובכל פעם פוגשת נשים חדשות. אנחנו נמצאות יחד, קופצות למים יחד כשהים רגוע ומאפשר, שומעות מוזיקה ופשוט נמצאות יחד בלב ים. אנחנו המועדון היחיד בארץ שמאפשר לנשים בלי רישיון משיט לעשות מינוי ולהפליג באופן קבוע. המועדון שלנו פותח את עולם הים וההפלגות לכל הנשים באשר הן. אנחנו גם בית ספר לסקיפריות, אבל זה החלק הקטן בפעילות שלנו".
כדרכן של התחלות, גם זו שלה לא הייתה כל כך חלקה. בהפלגה הראשונה שיצאה אליה, דותן הקיאה במשך שלוש שעות שלמות, אבל החליטה לא לוותר. לשיעור הבא היא כבר הגיעה עם כדורים נגד בחילות, שאותם נטלה לאורך כל הקורס – במשך שנה ושבעה חודשים, בלי לוותר לעצמה.
"החיים שולחים לנו הזדמנויות ואנחנו צריכות לזהות ולקחת אותן", היא מסבירה, "תארי לך שלא הייתי הולכת עם מה שהחיים זימנו לי והייתי מוותרת בגלל שההתחלה הייתה קשה. היום לא היה קיים המועדון הזה, ששינה לכל כך הרבה נשים, ואני ביניהן, את מסלול החיים ותפיסת החיים".
מה זה שינה אצלך?
"הכרתי הרבה מאוד חברות, הקמתי עסק, גיליתי משהו שאני מאוד אוהבת ולא נמאס לי ממנו כבר שמונה שנים ברציפות. בחיים לא היה לי תחביב. כל חוג שהלכתי אליו עזבתי באמצע, אבל הים נתן לי משהו חדש, פתח לי אפשרויות, הראה לי שאני מסוגלת לעשות דברים שנראו לי בלתי אפשריים. הים מרפא אותי פיזית ונפשית. ברגע שאנחנו יוצאות מהמרינה לים עם היאכטה, אני אומרת לנשים על הסיפון שהנה נוסף לנו עוד יום לחיים, ואני צוחקת שלילדים שלי הלכה הירושה כי נוספו לי המון ימים לחיים", היא צוחקת.
ההפלגות של המועדון, היא מספרת, כוללות גם שיט בחו"ל. הנשים מגיעות אל היעד בטיסה ושם הן שוכרות קטמרנים – יאכטות גדולות – ומפליגות בין האיים של יוון, איטליה, קרואטיה ועוד.
הים, היא אומרת, הוא קודם כל זירה ללמוד בה איך להתמודד עם אתגרי החיים. למשל, להיתקע בלי דלק באמצע הים בערב, בחושך, בסערה, ביחד עם שתי תלמידות שהיו איתה על היאכטה לשיעור ראשון.
נשמע מפחיד.
"ולקח שלוש וחצי שעות עד שהגיע אחד מהשכנים שלי במרינה, יצא לכיווני עם היאכטה שלו ובמקרה היה לו גם ג'ריקן דלק. זה היה כבר בשעה תשע בערב. ניסינו להעביר את הג'ריקן ממנו אליי באמצע סערה, החבל נקרע כי הג'ריקן שוקל 40 קילו, ואת חושבת איך תתפקדי בתוך המצב הקשוח הזה, ושואלת את עצמך מה עשית לא נכון ואיך את משתפרת בפעם הבאה. כל יציאה לים זה שיעור לחיים שמשפר את ההבנה איך את מתמודדת עם אתגרים".
ומה עם התלמידות שהיו איתך על הסיפון ברגעי הלחץ האלה?
"אז אחת עזבה ולא חזרה, והשנייה נשארה ועד היום היא תלמידה שלנו, מסיימת עכשיו שלב א' ועולה לשלב ב' והיא תהיה סקיפרית מצוינת. בסוף, אחרי שמילאנו את הדלק, חזרנו עם חיוך על השפתיים למרות הפחד ברגע האמת. כי כשאת חוזרת ועוגנת במרינה ומסתכלת לאחור ואומרת, 'וואו, עשינו זאת, איזה תותחיות' – זו תחושת סיפוק. נכון, הייתה שם טעות, אבל השאלה היא איך את מנהלת את הטעות הזו. בסוף את מבינה שאת יכולה הכל, שאין שום דבר שיעצור אותך. וזה מה שנשים רואות במועדון שלנו. רובן באות בשביל הכיף, אבל גם בכיף יש למידה".
מה אומרים לך בבית?
"בבית מכירים אותי, יודעים שאני משוגעת ועושה תמיד מה שאני רוצה. אני לא בן אדם רגיל. אני שונה. גם בעולם של הים. למשל, זה שאני מתעקשת על מועדון שיט שהוא רק לנשים. אני עושה את זה כי הבנתי שבקבוצה של נשים בלבד אנחנו מצליחות לייצר אינטימיות מאוד עמוקה, שלא קיימת כאשר אנחנו נמצאות בסביבת גברים. ולא שגברים הם לא טובים, אלא שאנחנו בנויות אחרת, חושבות ומחליטות אחרת, וכשאנחנו בלי גברים זה מביא דברים אחרים", היא אומרת, ומדגישה שבכל פעם שרואים בים יאכטה מלאה בנשים, יש מי שמעבירים עיניים ומחפשים את הסקיפר: "לאנשים בים נופלת הלסת. הם מצלמים אותנו, לא מבינים איך נשים משיטות יאכטה לבד. אפילו נשים שיושבות ביאכטות כעוזרות של סקיפר – לרוב בן הזוג שלהן – התודעה שלהן נפתחת כשהן פוגשות אותנו. הרבה נשים הגיעו למועדון אחרי שהיו במשך שנים נשות צוות, אצלנו הן הפכו לסקיפריות וזה משנה חיים. אפשר לדבר שעות על מה זה עושה לנשים ואיך זה מחזק את התודעה העצמית שלנו".
