ג'ורג' קלוני הוא כוכב ענק. אבל מתי בעצם ראיתם אותו פעם אחרונה בסרט? צריך לחזור ל"אושן 11" מלפני 24 שנה (!) כדי להיזכר בשובר קופות מאסיבי שג'ורג' עמד בראשו. קלוני בפאזה הנוכחית הוא כוכב קולנוע נטול קולנוע, וגם לא סדרות אגב, אייקון שמתחזק תדמית סטאר נצחי מחוץ למסך - בפרסומות לאספרסו, התחככות בפוליטיקאים, בשערי המגזינים. רק לא בסרטים.
התחזוק הזה עומד בבסיס "ג'יי קלי", סרטו החדש של במאי האינדי השנון והנערץ נוח באומבך ("סיפור נישואים" והתסריט ל"ברבי") על כוכב קולנוע דמוי קלוני. יש לו צוות שלם שזמין לו 24 שעות ביממה: מנהלים (אדם סנדלר המתוק ולורה דרן), ספרית ומאפרת. הכוכב הוא מפעל בתנועה מתמדת. אלא שיום אחד הוא חווה משבר קיומי וגורר את כולם לטיול באירופה כדי לאסוף פרס מפעל חיים באיטליה. במקביל זה הופך למסע בתחנות בחייו, בחרטות, בניסיון לבדוק אם נשאר בכלל אדם אמיתי בשם קלוני, סליחה קלי, מאחורי "ג'יי קלי".
זה סרט די נפלא, אבל נדרשים שני תיאומי ציפיות כדי ליהנות ממנו. הראשון — קלוני. מי שלא סובל אותו, ומסתבר שיש רבים כאלה, לא ישנה את דעתו בסרט שכולו נרקיסיזם. השני הוא הטון המפתיע: כבר התרגלנו שסרטים וסדרות על הוליווד הם בהגדרה "סאטירות אכזריות" סטייל "הפמליה" ו"הסטודיו", עם הרבה ניים-דרופינג, הופעות אורח וציניות למכביר. הבמאי באומבך עצמו מזוהה עם תסריטים ארסיים ומיזנטרופיים, לכאורה שידוך מתבקש לסרט שיזעק "הוליווד היא הגיהינום". אך כאן במפתיע הוא בחר ללכת לכיוון שונה לחלוטין, סנטימנטלי במכוון. זה גם מסביר את הכתף הקרה שקיבל הסרט מחלק מהמבקרים בוונציה.
כי "קלי" הוא כמעט האנטי-"פמליה": סרט עדין, רומנטי, מלא רגש, לא מהיר או מגניב בשום צורה, ואירופי במהותו. ההתכתבות שלו היא לא עם "שיר אשיר בגשם" ו"שדרות סאנסט" כמו ברוב הסרטים על הוליווד, אלא עם "שמונה וחצי" ו"זכרונות" של פליני, ובעיקר "תותי בר" של ברגמן, ובסוף קצת "סינמה פרדיסו". אפשר כמעט לדמיין את מרצ'לו מאסטרויאני המנוח בתפקיד הראשי. גיבוריו הם רומנטיים ומקסימים, ובמקביל גם מוצגים לעיתים כנצלנים ואיומים. אתם יודעים, דמויות מורכבות.
התוצאה היא סרט לא לכל אחד, שנמצא עכשיו בקולנוע ויעלה בסופ"ש הבא בנטפליקס, אבל לדעתי הוא אחד היפים של השנה.
