בנוכחות חברי קונגרס וסנאטורים הוצג לפני כעשרה ימים הדוח הרציני והמקיף ביותר על "החדירה האסטרטגית של האחים המוסלמים לחברה המערבית". הדוח הוכן על ידי שורה של חוקרים מהמכון לחקר האנטישמיות העולמית ומדיניות (ISGAP). מדובר במחקר ממוסמך על 50 שנות פעילות של התנועה בארה"ב. הם יודעים, אמר ד"ר צ'ארלס סמול, מנהל המכון, לנצל את הפתיחות והסובלנות של חברות ליברליות כדי לפגוע בהן מבפנים. האחים המוסלמים נוקטים אסטרטגיה של "הג'יהאד הציוויליזציוני", לצורך חדירה למערכות החינוך, הממשל, האקדמיה, ועוד.
איך זה שהם כל כך מצליחים? ובכן, הגישה המקובלת בעולם החופשי היא שאין מקום לסובלנות כלפי מי שמתכוון לחסל את הסובלנות. ובלבד שמדובר באיום ממשי ומיידי. אלא שלאחים המוסלמים אסטרטגיה ארוכת טווח. יש להם זמן. הסכנה ממשית, אבל לא מיידית. במדינות ערב, למעט קטאר, הוצאו האחים אל מחוץ לחוק. בצירוף מקרים, דווקא השבוע פורסם הצו הנשיאותי של דונלד טראמפ, שמבקש לבדוק את סניפי האחים המוסלמים בלבנון, במצרים ובירדן כדי להגדיר אותם כ"ארגוני טרור זרים (FTO)".
1 צפייה בגלריה
(שריפת דגל ארה"ב בהפגנה בוושינגטון. קטאר מממנת את הקמפיין הארסי ביותר נגד ממשל טראמפ | צילום: רויטרס, Nathan Howard)
העניין הוא, שאין שום קשר בין הדוח החשוב של ISGAP לבין הצו. משום שכפי שנכתב בדוח: "ממשלות המערב, וארה"ב בפרט, מתמודדות עם אתגרים דיפלומטיים משמעותיים בכל הקשור להשפעת האחים המוסלמים. הסיבה לכך היא ש'בעלות ברית' אזוריות מרכזיות, כולל קטאר וטורקיה, ממשיכות לתת חסות, לארח ולתת לגיטימציה למוסדות הקשורים לאחים המוסלמים, ויוצרות סתירה מתמשכת בין יעדי לוחמה בטרור לבין שותפויות אסטרטגיות".
האסטרטגיה נקבעה כבר בשנות ה-40 וה-50 על ידי האידיאולוג הבולט ביותר של האחים, סייד קוּטבּ, שהגדיר את המערב אזור שבו שולטת "ג'אהליה" (בערות) שהאיסלאם צריך לגאול. בינתיים, חובה להזכיר, התנועות שצמחו מהאחים המוסלמים עוסקות בעיקר בהרג שיטתי והמוני של מוסלמים. והאידיוטים השימושיים של המערב כורתים ברית דווקא עם אלה שטובחים במוסלמים והופכים את האקדמיה לזרוע התעמולה של האחים.
אבל אלה לא רק האידיוטים השימושיים, הפרוגרסיבים והווקיסטים. הבעיה היא גם בממשל הרפובליקני ובבית הלבן. איך אפשר להכריז מלחמה בשלוחות הטרור של האחים המוסלמים ובאותו זמן גם לספק עוד ועוד דלק למדינות שהן מנועי הבעירה של האחים המוסלמים? אי-אפשר. הרי הארגון "מוסלמים אמריקאים למען פלסטין" (AMP) מסייע ל"סטודנטים למען פלסטין" (SJP). המימון, בדרכים עקלקלות, מגיע מ"קרן קטאר" (QF). כך שקטאר, למעשה, מממנת את הקמפיין הארסי ביותר נגד ממשל טראמפ. לא רק דגלי ישראל שורפים שם. גם את דגלי ארה"ב. כך שזה בהחלט יפה מצידה של ארה"ב לבדוק אם סניפי האחים המוסלמים במצרים או בירדן הם ארגוני טרור, לאחר שהם כבר הוצאו שם אל מחוץ לחוק. אבל מה עם הפיל שבחדר?
ד"ר סמול אמר לי השבוע שבניגוד אליי, הוא חושב שהצו הנשיאותי הוא "צעד משמעותי בדרך להגנה על הדמוקרטיה מפני איום האחים המוסלמים". אני מאוד מקווה שהוא צודק ואני טועה.
שקר שוק
זמן קצר לאחר שאיתמר בן גביר אמר לפחות בשני ראיונות שבטלפון של הפצ"רית המודחת, יפעת תומר-ירושלמי, "יש ממצאים שיפלילו את היועצת", מיהרו במשטרה להודיע שאין ממצאים כאלה. האם בן גביר משקר? זו המסקנה המתבקשת. הכחשות לא מקעקעות שקרים ועובדות לא משפיעות על מי שהדעות שלו מקובעות. ישראל היא הקורבן הגדול ביותר של תעשיית השקרים בעידן הנוכחי בכלל, ובשנתיים האחרונות בפרט. כל ההפרכות, עם עובדות מבוססות, לא מזיזות מדעתם את מי שמכורים לשקרים. כך ששונאי ישראל יודעים בדיוק מה הם עושים.
ייתכן שהם יודעים, בנוסף, ששקרים הם חלק מחופש הביטוי. והסיבה לכך, שמופיעה בכל מאמר אקדמי או פסק דין בנושא, היא שבסופו של דבר - בשוק הדעות - האמת תנצח. אלא שכבר מזמן זה לא קורה. השקרים מנצחים. ועם כל הכבוד לחוקי לשון הרע, שמאפשרים תביעות, זה לא עוזר. הרי היועצת לא תגיש תביעה.
ערוץ 14, למשל, שראיין את בן גביר וגם העלה ידיעה בעניין, לא פירסם את תגובת המשטרה. ואחד הפאנליסטים שם גם טרח להצהיר: "זו פשיטת רגל של המשטרה שהיועצת לא נעצרה". אפשר להניח, על סמך תקדימים, שעשרות אחוזים מאלה שנחשפו לפרשה, ולא רק מקרב צופי הערוץ, מאמינים לשר. אבל מה לנו כי נלין עליהם. הרי חיל החלוץ של השקרים נגד ישראל מורכב מאנשי מדיה ואקדמיה. ואלה שנחשבים לנאורים ממשיכים להאמין גם כאשר מציגים להם עובדות שמפריכות את השקרים.
נדמה שמהפכת המידע והרשתות החברתיות מחייבת חשיבה מחדש בעניין כללי חופש הביטוי. משום שהשקרים, שיותר ויותר מנצחים, הם סכנה אמיתית לעולם החופשי. ישראל היא קורבן מרכזי. בעיקר מבחוץ. ולצערנו, כפי שמוכיח בן גביר, גם מבפנים.
קריאת מפה
שני ספרים נהדרים פורסמו לאחרונה. שניהם של צעירות מוכשרות, על מה שעבר עליהן בעשור האחרון. "אינתיפאדה על ההדסון" של אופיר דיין (הוצאת "ידיעות ספרים"), הוא ניסיון להתמודד עם השאלה: "איך ישראל מאבדת את צעירי המערב". דיין הייתה שם. היא למדה באוניברסיטת קולומביה, חברה במועדון הכבוד של "ליגת הקיסוס" (Ivy league), אבל יותר מכך, אחת המובילות בקמפיינים לשנאת ישראל. ב-7.10 החלה ההתפרצות הגדולה, אבל מדובר בשנים של הסתה ושנאה, שהתחזו ללימודים אקדמיים. דיין סוקרת שורה רחבה של אירועים, את התכנים הבעייתיים, את התגובות הרופסות של האוניברסיטאות למופעי האנטישמיות ואת הניסיון שלה ושל חבריה להציג את הסיפור האמיתי. הספר מסתיים בהמלצות לאלה שנמצאים בחזית - כיצד להתמודד עם הגילויים עצמם וכיצד להתמודד עם הטענות השקריות נגד ישראל. ספר חובה למי שרוצה להבין מה קרה לנו בקמפוסים בארה"ב.
"מסע בין זהויות", של לורינה ח'טיב קיזל (הוצאה עצמית) הוא השני. את ח'טיב פגשתי לראשונה באוניברסיטת חיפה, כשלמדה בקורס "שגרירים ברשת", שעסק גם בהתמודדות עם התעמולה נגד ישראל. כבר אז היא בלטה. פגשתי אותה שוב במסגרת משלחת מיעוטים שיצאה לדובאי ב-2020. ידעתי שהיא עובדת במשרד החוץ, אבל רק באותה נסיעה שמעתי מאיש עסקים מקומי: "בזכות הפעילות שלה ברשתות אנשים בעולם הערבי מכירים ישראל אחרת". על הדרך הייחודית שלה, מהכפר הדרוזי כסרא-סמיע, עד לפעילות בשורה של ארגונים שמגינים על ישראל - היא מספרת בספר. גילוי נאות: היא מכנה אותי שם "מנטור", וקצת הסמקתי. ישראל זקוקה לה ולשכמותה. היא אמנם עזבה את משרד החוץ, אבל כל יום שהיא לא מכהנת בתפקיד משמעותי בשירות החוץ או בהסברה – הוא הפסד לישראל. עדיין לא מאוחר.
