1. החזית השמינית
ישראל כ"ץ הוא שר סנדוויץ'. לכוד בין ראש ממשלה דומיננטי לבין רמטכ"ל עצמאי. נתניהו וזמיר יושבים טבעית בכיסאות שלהם, אבל לו אין רקע ביטחוני. מהרגע הראשון הוא נדרש להוכיח את עצמו. נתניהו אוהב למנות מועמדים לא טבעיים, שיהיו חייבים לו. כ"ץ היה כזה. את הפריימריז הקודמים הוא סיים במקום ה־11 ואת הקדנציה התחיל במשרד האנרגיה, משם עבר לתיק החוץ ברוטציה עם אלי כהן, והנה עכשיו הוא במשרד הביטחון.
בימים הראשונים בקריה אפילו הוא עצמו התקשה להאמין, אבל עם הזמן נראה שהתמקם בנוח בכיסא. הטייטל הזניק אותו בליכוד. גם אם השפעתו על מדיניות הביטחון מוגבלת עד לא קיימת, בסוף הוא היה שם ‑ במלחמה באיראן, במרכבות גדעון, בעסקת החטופים. ואם על המדיניות הביטחונית הוא לא משפיע, וגם יש לגביה קונצנזוס יחסי בצמרת, נשאר להתווכח על האזורים הפחות לוחמים: מינוי פצ"ר, סגירת גלי צה"ל, נספח צבאי בוושינגטון, וכמובן תחקירי 7 באוקטובר.
בנושא האחרון כ"ץ בנחיתות מובהקת מול זמיר, שבניגוד לקודמו, אבק המחדל לא דבק בו. השתיקה הציבורית של נתניהו קשורה גם לזה. הקייס הנוכחי לא נוח גם לו. זמיר הרי הזמין מוועדת תורג'מן תחקיר על התחקירים. הדרישה של כ"ץ שמבקר מערכת הביטחון יתחקר את תחקיר התחקירים מזכירה שוב מי לא תיחקר את עצמו. הרמטכ"ל, שבדבריו על המסקנות האישיות בצה"ל הקפיד שלא להרחיב חזית ולא לדבר על ועדת חקירה ממלכתית, כבר רמז לה בחילופי ההודעות בהמשך עם שר הביטחון, ואחר כך בנאום באזכרה לבן־גוריון. יש לו עוד לאן להסלים.
על מה מתחרטים יותר בסביבת ראש הממשלה, מינוי כ"ץ או זמיר? התדרוכים הסותרים, אולי בהלימה למחנות שבתוך לשכת נתניהו, חסרי משמעות. את זמיר כמעט בלתי אפשרי לפטר. גורלו של כ"ץ פחות מובטח. מתיחות בין ראש ממשלה לשר ביטחון זו כמעט אחת מדרישות התפקיד. אבל בניגוד לקודמו, ספק אם מישהו יזיל דמעה אם יפוטר. מי שהפגינו למען גלנט לא יזעמו על פיטורי כ"ץ. גם במטכ"ל לא יביעו מורת רוח. ואם נתניהו יחליט, גם במחנה הימין זה יעבור בשקט יחסי. בתרחיש כזה – כ"ץ לבדו, מריר ככל שיהיה, יהסס אם לגבות מחיר מנתניהו. הוא כבר ראה את גורלם של מורדים: גלנט שפרש, סער שחזר כנוע, אדלשטיין שמחשב דרכו החוצה.
ובכל זאת, ההדלפה שלפיה נתניהו שוקל לפטר את כ"ץ ולמנות את סער לא בהכרח הזיקה לשר הביטחון. החרב שמונפת מעליו היא חרב פיפיות: המחנה בבית נתניהו שזועם על כ"ץ ‑ שלוחת מיאמי ‑ חושש עוד יותר מסער. ראש הממשלה ושר החוץ דווקא קרובים משניתן היה לצפות, אבל במשפחה סער עדיין מסומן כסכנה הגדולה מכולן. העלאת שמו כמחליף היא תזכורת פנימה לבית, שאולי עוד יתגעגעו שם לכ"ץ. כמו בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, גם בין כ"ץ לסער מאחל נתניהו הצלחה, מוגבלת, לכל הצדדים.
2. עוד יותר חוק
בעוד שבועיים תחלוף חצי שנה מאז נפלו ההצעה לפיזור הכנסת וההסכמות בין החרדים ליולי אדלשטיין. הזמן רץ גם אם לא נהנים. לפוליטיקאים החרדים אלו היו ימים רעים. הכנסת לא פוזרה, חוק גיוס הם לא קיבלו. הם נאלצו לעזוב את מוקדי הכוח והרחוב מתפוצץ עליהם. והנה המנוף שוב על השולחן. לפי התקנון, בחלוף שישה חודשים האופוזיציה תוכל שוב להגיש את ההצעה - ולהכריח את החרדים לבחור צד באופן סופי. גולדקנופף ישמח ללכת לבחירות. דרעי וגפני מעדיפים שלא לבחור, ונתניהו כמובן לא מעוניין להעמיד אותם בניסיון. זה מכניס את מריחת הגיוס לדדליין חדש.
נוסח החוק שגיבש יו"ר ועדת החוץ והביטחון הוא גרסה דלה במיוחד. החרדים רידדו אותו מול אדלשטיין ואז מול ביסמוט. הפער בין הטיוטה שדלפה לפני כמה שבועות לבין הנוסח הסופי מלמד על עוד שיפורים שנדחפו במסעותיו החשאיים של ביסמוט לבתי הרבנים. ועדיין יש להם הערות. הח"כים נשלחו לתקן ניסוח בוועדה, אבל הדינמיקה הסבירה היא הפוכה: הייעוץ המשפטי כבר הניף כמה דגלים בוהקים, האופוזיציה תערים הסתייגויות משלה, וגם חברי הכנסת מהאגף הציוני בקואליציה ינסו להקשיח את הנוסח.
תזוזה של השמיכה לכיוון הזה עשויה להקשות על החרדים להצביע בעד החוק למרות שהם מאוד מעוניינים בו. הפרדוקס הוא שבינתיים, מי שמבעירים את הרחובות מול התקדמות החוק אלו לא המילואימניקים אלא דווקא הצעירים החרדים שיקבלו פטור.
בהנהלת הקואליציה עושים כל הזמן את החשבון: עם החרדים זה 68 ברוטו, פחות אדלשטיין, השכל ואילוז, שבכל מקרה צפויים להתנגד. וכך כנראה גם אופיר סופר ומשה סעדה. יש עוד סימני שאלה, למשל אצל אלי דלל, שבכלל מסמן את ראשות עיריית נתניה, או יצחק קרויזר מעוצמה יהודית. וגם תמיכת החרדים לא מובטחת. הליטאים מתנדנדים בין הצבעה בעד לבין הימנעות. החסידים כרגע נוטים להצביע נגד. כל אחד מהמחשבים הגיע לתוצאה אחרת. סיכון.
בגלל הקושי, בסביבת נתניהו יש מי שניסה לקדם תקציב גם בלי חוק גיוס, אבל שר האוצר סמוטריץ' משוכנע שדבר תלוי בדבר. סימנים מחשידים אפשר למצוא בהתנגדות הנחרצת של גפני לרפורמת החלב של האוצר. מוזר איך מי שהיה יו"ר ועדת הכספים סימן לו למטרה את רפורמת הדגל של סמוטריץ', שדווקא תוזיל את מוצרי הגבינות עבור הציבור החרדי שמחשב כל שקל.
בשיחות סגורות, אגב, הרטוריקה של יו"ר הציונות הדתית כוללת איומים במשבר קואליציוני. סערה בכוס חלב. אפשר לקחת אותה בעירבון מוגבל נוכח האולטימטומים הקודמים שקופלו. התורה נמשלה לחלב במקורותינו, אבל בשני הצדדים טוענים שאין קשר בין המשברים. בכל זאת אסתכן בהערכה שאם סמוטריץ' יזרום עם החרדים על הגיוס, גפני יאבד עניין ברפתות. מה שמזיזים זאת לא הגבינה שלו.
3. עסקנים כרגיל
קשה לגשר על הפער בין הכותרת הדרמטית על הבחירות למוסדות מפלגת השלטון, לבין הפרטים הקטנים והאפרוריים של מועצות הסניפים ומרכז הליכוד: דילים, קרבות מקומיים, מאבק על עמדות כוח, בלי כסות אידיאולוגית ובלי שורה תחתונה אחת.
מקובל לברך על חגיגה דמוקרטית, והליכוד היא אכן המפלגה הדמוקרטית ביותר בישראל, לטוב ולרע. אגב, במחצית מהסניפים בכלל לא נערכו בחירות. הכוח שם חולק בהסכמה בין העסקנים המקומיים. איפה שכן נפתחו קלפיות, יש תוהו ובוהו של מנצחים ומפסידים. למרות הניסיונות לקבע נרטיב לקראת הפריימריז, אין היגיון ארצי מסדר בין כל דיל מקומי, ואין קו ברור שמחלק את התנועה. התמונה תתבהר בהמשך, כשכיפופי הידיים המקומיים יתורגמו למינויים אסטרטגיים של ראשי המוסדות: יו"ר המרכז ויו"ר המזכירות, ששולטים בתקציבים, בפרוצדורה ובסדר היום המפלגתי.
בשני התפקידים אוחזים בינתיים השר כץ, ישראל או חיים, שניהם ינסו להיבחר שוב במרכז החדש. שר הביטחון אמנם הפסיד במקומות ספציפיים שבהם התמודדו אנשיו, אבל הפופולריות שלו בסקרים הפנימיים במפלגה עלתה באופן מובהק. מה שחשוב לו זה שימור הכוח במזכירות. מולו צפוי להתמודד מיקי זוהר, ששילם מחיר בליכוד העולמי על ההתעקשות לג'וב ליאיר נתניהו. כאן עשוי להמתין הפיצוי שלו. שם נוסף שאולי יתמודד הוא השר אלי כהן. עוד אין מועד לבחירה, אבל אם כ"ץ יאבד את המזכירות, תהיה לו סיבה לחשוש גם ללשכה בקריה.
כך או כך, הבחירות לוועידת הליכוד חשובות מעוד כמה סיבות. יהיה מעניין לראות את הדנ"א של המרכז החדש. נבחרים טריים בדרך כלל פעלתנים יותר, בטח אחרי מרכז בן 14 שנה שתוקפו פג מזמן. קבוצת "הליברלים בליכוד", למשל, רשמה הישג מפתיע.
ויש עוד זרמי עומק. אם בעבר היה אפשר לטעון שמתפקדי הליכוד הם המיקרוקוסמוס של ישראל, היום זה הצטמצם: אולי המיקרוקוסמוס של בלוק נתניהו. בהתאם, לכל אחת ממפלגות הגוש יש זרוע כלשהי בתוך הליכוד, לחרדים האשכנזים ולש"ס, לעוצמה יהודית ונוער הגבעות, וכמובן לציונות הדתית וללובי המתנחלים. הליכוד היא מפלגת המחנה. כרגע המחנה צייתן ומלוכד מאחורי המנהיג, אבל בעבר ידע מרכז המפלגה להיות גם לעומתי ליו"ר. אם לא זה המכהן, אז בעיקר ליו"ר הבא. ההרכב שנבחר השבוע לפחות לחמש שנים, יהיה בסבירות גבוהה זה שבו יתקיימו מאבקי הכוחות ביום שאחרי נתניהו.
עם כל הכבוד לקרבות הצמרת העתידיים, הדרמה הקרובה תהיה דווקא בתחתית הרשימה. בכנסת מכהן כעת מי שהוצב במקום ה־43 (!) ברשימת הליכוד: ח"כ עפיף עבד, תוצאה של ח"כים נורווגים ושגרירים שפינו מקום במשכן. המשוכה לכנסת הבאה קשוחה יותר: כל מי שנבחר במשבצת משוריינת של המחוזות או המגזרים, יצטרך להתמודד בפעם הבאה בג'ונגל של הרשימה הארצית בפני כלל מתפקדי הליכוד. כרגע מדובר על כ־15־18 מקומות ריאליים, תלוי בשריונים. המשמעות היא שחצי מהח"כים ייפלטו בבחירות.
בליכוד מספרים שיריב לוין פועל להרחבת המקומות ברשימה הארצית על חשבון המחוזות (שבניגוד אליה ייבחרו בידי המרכז החדש) כדי להרחיב את האופק של הח"כים, ולהוריד את התמריץ לעריקה, או לחלופין להתנגדות לחוק הגיוס תמורת השתלבות ברשימה אחרת.
4. עין לציוץ צופייה
בכיר בשירותי המודיעין סימן לאחרונה בשיחה סגורה את מה שבעיניו הוא ההישג הגדול ביותר של הגוש הסובייטי על המערב מאז המלחמה הקרה: הטיית הבחירות בארה"ב ב־2016. לא בגלל התוצאה הסופית - טראמפ ולא קלינטון - אלא בגלל היכולת. הרוסים הצליחו לנהל מבצע השפעה שניצח את הדמוקרטיה האמריקאית.
היה מפתיע לשמוע את זה אז מפיו של מי שעוסק כל חייו בסיכול טרור ולא בניטור רשתות חברתיות, אבל נזכרתי בזה השבוע כשרשת X (לשעבר טוויטר) השיקה פיצ'ר חדש שמאפשר לראות מאיפה כל חשבון מצייץ. לכאורה טריוויאלי, אבל בצעד פשוט נחשף נשף מסכות שלם: משתמשים שמדווחים על פיצוצים בעזה ממקום שבתם באירופה, וחשבונות בעברית שלועגים מהניכר למי שמאיים לעזוב את הארץ. תמיד מעניין לגלות איפה נטועים שורשיה של כל מכונת השפעה רעילה ברשתות, ושיתוק של כמה מוקדים כאלה יכול להיות קריטי בשנת בחירות.
מלבד בוטים בשירות פוליטיקאים או גופים מקומיים, יש גם מהלכים מסוכנים יותר: הפיצ'ר החדש אמנם לא מושלם, וניתן לעקוף אותו עם שרתי VPN, אבל זה קו הגנה ראשון בעידן של שליטה לא אורגנית ברשתות בסיוע בוטים של בינה מלאכותית. כך כבר נחשפו רשתות השפעה איראניות שקידמו קריאה לעצמאות סקוטלנד באמצעות ציוצים מטהרן. פעילים חרוצים ברשת גם זיהו רשתות פרו־פלסטיניות, שכבר סומנו בעבר כשנרתמו להדהד מסרים מקטבים בעברית.
מי שמשתמש קבוע בטוויטר אולי למד לזהות בשעשוע את הבוטים האיראניים העילגים. הבעיה שתדרוש גם מעורבות של רשויות החוק היא דווקא עם המשוכללים יותר, שלהם עברית מצוחצחת והבנה של השסע הפנים־ישראלי, שממש לא זקוק לחיזוקים תוצרת חוץ.
