מילון בן-יהודה / הסרטון שבו שוטרים עוצרים אדם שלא עשה דבר מלבד לעמוד במקום עם ידיים בכיסים זכה לתהודה, כי אפילו משטרת ישראל לא עוצרת בכל יום אדם בשל, ובכן, חשד לידיים בכיסים. סליחה: אותו ברנש מסוכן (בכל זאת, במשטרה טענו ש"נדף ריח של אלכוהול" ממנו) נעמד עם ידיים בכיסים מול רמי בן-יהודה, רמקול הג׳ורה של חסידי ראש הממשלה, שהיה בשיאו של נאום מזהיר נגד "מדינת תל-אביב", המלאה ב"אוכלי חזירים ונבלות, תומכי מחבלים". "אחלה שוטרים", פירגן בן-יהודה בעוד נציגי החוק מנטרלים את פצצת הבירה המתקתקת, וביקש שישמרו עליו כי יש פה "קפלנוח׳בות".
אולם מעבר לתצוגת התכלית במיצג, שכמו נלקח מסרט דידקטי על עליית הפשיזם, בלט משהו אחר בדברי בן-יהודה: "ביבי נתניהו אוכל לכם ת'ראש", הוא הטיח בעוברים והשבים, "המנהיג הכי אדיר אוכל לכם ת'ראש".
מבלי להתכוון, בן-יהודה איבחן נקודה מרכזית בהתמוטטות העצבים הישראלית תחת שלטון נתניהו: לא המדיניות או היעדרה, לא חיסול האמת ואפילו לא שינוי שיטת הממשל לטריומווירט שמשתרע מירושלים ועד מיאמי. בסוף, הסיפור הוא שנתניהו, האיש והמשטר, פשוט אוכל את הראש, בעקביות שלא ניתן למצוא אצלו כמנהיג וביסודיות שלא קיימת באמתחתו כמנהל. וכשהראש נאכל הוא מפסיק לחשוב, נופל לתהומות, מאבד עכבות, מתייאש. אליעזר בן-יהודה החיה את העברית ורמי בן-יהודה ניסח במדויק את האתוס הביביסטי. כל אחד ותרומתו לשפה.
בעל הבית התפדח / "אני בעל הבית!", שאג השר איתמר בן גביר למצלמות שתיעדו את הביקור שלו ביישוב הבדואי לקייה. בעולם האמיתי, "בעל בית" שאפשר לעשות מה שרוצים בנכס שלו - רצח, דקירות, שוד, פרוטקשן - והוא ממשיך לצעוק "אני בעל הבית", זה עניין למומחים מתחומים מאוד ספציפיים: בבית הזה גרים בני ובנות אדם, והם זקוקים לאחראי עם בוחן מציאות תקין. מי שמכריז "אני בעל הבית" בזמן שחלקים נרחבים במדינה מאזינים מדי לילה לפלייליסט של יריות (בקצב של בודדת או אוטומטית - רק תבחרו ז'אנר) במקום לרעש צרצרים, הוא לא אחד שאפילו אפשר לשאול אותו מה השעה (התשובה: עוד שעה שבה מישהו נרצח).
אבל במקומות שבאמת חשובים לבן גביר הוא בהחלט "בעל הבית": את מפקד מחוז ירושלים הוא זרק (לכאורה בשל סירוב להעמיק את הפרת הסטטוס קוו בהר הבית) ומינה במקומו קצין שכבר היה סמפכ"ל, כדי שאולי הוא יספק לו את מלחמת הדת שהשר כל כך חושק בה. נציגי המשטרה ושירות בתי הסוהר לא מגיעים לוועדות בכנסת שלא נוחות לבן גביר, כלומר בראשות ח"כים וח"כיות מהאופוזיציה. השיא הפציע ביום לציון המאבק באלימות נגד נשים, כשבדיון הוועדה לקידום מעמד האישה לא נכחו נציגי שני הגופים האלה. בדיון אחר, שבוע לפני כן, התברר שהמשרד של בן גביר לא העביר את נתוני האלימות נגד נשים למרכז המחקר של הכנסת. במקביל, אחד החיילים שלו בכנסת אירגן דיון בנושא בהול: מדוע זה ממש בסדר לא לאשר מינוי של קצינה בדרגת רב-פקד, שחטאה הנורא הוא עדות במשפט נתניהו.
מה אתם רוצים? האיש התרוצץ מעל כל גבעה ושאג "משילות!" הוא לא אמר איפה.
משחק זימון / האישור שנתנה היועצת המשפטית לממשלה לזמן את העיתונאי אביעד גליקמן (חדשות 13) לחקירה באזהרה, בגין "דחיפה" עלק (אם זאת עילה לחקירה פלילית, צריך להקים מתקני חקירה בכל סופרמרקט במדינה), הוא כמובן אירוע סימבולי בעל ניחוח סאטירי: "שומרת הסף" שהועלתה לדרגת ז'אן ד'ארק, עד כדי חסינות הרמטית מפני ביקורת עניינית באזורים מסוימים של התקשורת, נותנת יד להחלטה מופרכת, שמופנית למרבה האירוניה נגד בכיר במועדון המעריצים. מאחר שהסרטון שמציג את האירוע הדרמטי זמין לכל דכפין, ניתן להתרשם מדוע התעורר חשד שמא החלטת גלי בהרב-מיארה היא יותר טקטיקה פוליטית (שלא תשיג כלום כמובן) מאשר משפט פלילי. אבל מי בדיוק יגיד את זה? אלה שמבחינתם היועמ"שית טעתה בפעם האחרונה בגיל בת-מצווה? מה שברור: האמת לא תגיע מכיוונם של אלה שרוצים את גליקמן במאסר עולם (וגם זה כי חוק עונש המוות טרם עבר בקריאה שלישית).
בשלוש מילים / עונת הנחשים בקרייה.
משפט בשבוע: “את יד־ 2 נשמור לחפצים"
רב בשם ידידיה ישראלי מסביר בכנס "עד החתונה" שנערך בכנסת מדוע נשים לא צריכות לקיים יחסי מין לפני החתונה. וזה מגיע אחרי מטפורה שלמה ומבחילה סביב דבק. באמת, אל תשאלו (אבל תפחדו)
שדרות בלוז / הרבה מאוד בלוז מהסוג הרע ידעה העיר שדרות ב־20 השנים האחרונות ובפרט בשנתיים של מלחמה מדממת. עכשיו תורה לקבל גם את הבלוז הטוב: פסטיבל מקסים שייערך בשבוע הבא (1־ 3 בדצמבר) בהשתתפות אהוד בנאי, קרולינה והגאווה המקומית (ולא רק) חיים אוליאל, לצד פעילויות שונות ברוח הז'אנר שנולד ממצוקה וכאב ולכן יכול גם לספק את התרופה.
