ראש הממשלה נתניהו לא הגיע השבוע לטקס האזכרה הממלכתי לדוד בן-גוריון בשדה בוקר. בשנה שעברה, הוא לא הגיע בגלל המלחמה. בשנה שלפני, 50 שנים למות מכונן המדינה, ישראל הייתה לפותה בראשית מלחמת 7 באוקטובר; הטקס בוטל. השנה אפשר היה לדמיין שנתניהו יתייצב בשדה בוקר עם נאום עמוק על שיקום האומה אחרי מלחמה, ביטחון לאומי. המעמד, נוכח קברו של מכונן המדינה, היה מספק לנתניהו הזדמנות נאה להמשיך לקדם את הרעיון שזו "מלחמת התקומה", המשכה של מלחמת הקוממיות.
ובכן, לא. הממשלה שלחה את יצחק וסרלאוף מ"עוצמה יהודית" של איתמר בן גביר. יריב בן אליעזר, נכדו של בן-גוריון, אמר באזכרה שזו "אצבע בעין" לאוהבי סבו. דומני שהוא טועה. זו אינה פרובוקציה, אלא הרמוניה של קיצוניות. וסרלאוף הוא שר הנגב והגליל, ואף אחד במזכירות הממשלה לא חושב שיש בעיה עם כהניזם. הסמליות שבדבר מזכירה ידיעה שפירסם ניר חסון בשבוע שעבר: הארז שנטע דוד בן-גוריון ב-1958 במערבו של הר הרצל גוסס. לפי גרסת קק"ל, לא ניתן להצילו, והאשמה היא ב"משבר האקלים". אך לא רחוק משם, על אותו הר, משגשגים ארזים אחרים. כנראה שלאף אחד לא היה אכפת.
3 צפייה בגלריה
(כ"ץ, נתניהו וזמיר. ראש הממשלה רוצה לגרור את שר הביטחון והרמטכ"ל בבוץ כדי להציג עצמו כ"מבוגר האחראי" | צילום: מעיין טואף, לע"מ)
אייל זמיר הגיע לשדה בוקר יחד עם פורום המטה הכללי. קטע מנאום הרמטכ"ל צוטט בהרחבה: "לא די בהסבר, לא די בביקורת. נדרשת מנהיגות אמיצה, תכליתית ומשנה מציאות. מנהיגות שגם מכירה בכישלון וגם מעיזה להוביל שינוי. לא מנהיגות מפחידה ומטביעה אלא מנהיגות מרימה, עם השראה".
צריך להיות נאיבי או טיפש כדי לחשוב שנתניהו וכ"ץ לא יזהו זאת כביקורת עליהם. זמיר אינו נופל באף קטגוריה כזו. המשפט הבא שלו חשוב יותר, לדעתי: "זהו המבחן הפיקודי שלנו - לא רק לעסוק במה שלא היה, אלא להוביל למה שיהיה".
ובמילים אחרות: הרמטכ"ל סבור שצריך להיישיר מבט אל העתיד. המשך חיטוט פוליטי, לא ענייני לשיטתו, בצלקת של כישלון 7 באוקטובר, יוביל לזיהום. להחלשת המערכת. רוצים חקירה עצמאית, גם של צה"ל? בבקשה, צה"ל תומך בכך. זמיר עצמו החליט לא להתעקש על המילה "ממלכתית" ביחס לוועדת חקירה, כי זו הפכה לסוגיה פוליטית בוערת. הוא זכה לביקורת נוקבת על כך (ביקורת מוצדקת, בעיניי). באשר לבדיקת התחקירים, הוא זה שהקים את ועדת תורג'מן. להמשיך עם זה עד אינסוף, תחקיר, בדיקת התחקיר, ביקורת על התחקיר וחוזר חלילה? הרמטכ"ל אומר עד כאן.
גורמים בממשלה מתפוצצים כשהם שומעים את הגישה הזו. הם טוענים שזמיר, בשיחותיו הראשוניות עם שר הביטחון כ"ץ טרם מינויו הרשמי, הודיע כי בכוונתו להדיח מיידית שני אלופים: עודד בסיוק ושלומי בינדר, כדי לשדר מסר של השבת אמון והטלת אחריות. "היה זה הדרג הפוליטי שמנע זאת, בגלל איראן, והצורך להגיע למלחמה הזו מוכנים", כלשונם, "עכשיו זמיר עבר מרמטכ"ל עצמאי לרמטכ"ל לעומתי. אין כוונה לפטר אותו, או לדחוק אותו החוצה, אבל לא ייתכן ששר הביטחון שומע בפוש ב-ynet על מסקנות אישיות של הרמטכ"ל בעקבות תחקירי 7 באוקטובר".
במערכת הביטחון משיבים שאם זמיר היה מודיע לכ"ץ לפני כן, אחד משני התרחישים הבאים היה מתממש:
- השר היה דואג להדלפתן לפני ההודעה לקצינים ואומר שהוא זה ש"הורה" או "הנחה" את הרמטכ"ל, ובכך כל הנושא היה הופך לפוליטי ולא מקצועי.
- כ"ץ היה מנסה להניא את הרמטכ"ל מלפעול כפי שפעל, וזה היה מוביל להתנגשות גרעינית. "זו הייתה החלטה מקצועית, בסמכות הרמטכ"ל, בעקבות בדיקה מקצועית, של תחקירים, שהם כלי צבאי", אמר גורם ביטחוני.
הסכר של הדם הרע נפרץ מיד כאשר כ"ץ הודיע שהוא מעביר את מסקנות ועדת תורג'מן לבדיקת מבקר מערכת הביטחון, שיגיש מסקנות תוך 30 יום. בין היתר, כאלה המתייחסות לקריטריונים להסקנת מסקנות אישיות (רמז שאלה לא היו שקופים או ראויים).
בדרך כלל, מבקר מערכת הביטחון מתמקד בענייני הקצאות משאבים והתקשרויות כספיות, ובוודאי לא בבדיקה של כשלים מבצעיים. הרמטכ"ל הגיב בהודעה חסרת תקדים, שבה השתמש בביטויים "תמוהה" ו"אינה ראויה" ביחס להודעת שר הביטחון, והוסיף ש"צה״ל הינו הגוף היחידי במדינה שתיחקר עצמו לעומק על מחדליו ולקח עליהם אחריות. אם נדרשת בחינה כלשהי להשלמת התמונה, עליה להיות בדמות ועדה חיצונית לצה״ל, אובייקטיבית ובלתי תלויה".
לשיטת כ"ץ ושרים בממשלה, לא ייתכן ש"בכל צה"ל, שמונה קצינים - שמונה! - ישלמו על המחדל הזה בצעד כמו אי-זימון למילואים". חלק מההורים השכולים תומכים בגישה הזו, וכ"ץ חש מעודד השבוע מההודעות שקיבל מהם.
עובדתית, הרבה יותר משמונה שילמו מחיר: מרמטכ"ל שהחליט לסיים את תפקידו מוקדם (בליכוד מתגעגעים להרצי הלוי; גורם אחד אמר לי השבוע ש"הוא זה שהרים את הצבא! בוא לא נשכח את זה!"), דרך ראש אמ"ן חליוה, ועשרות קצינים אחרים שפרשו או נאלצו לפרוש לאור המחדל. הם ילכו לישון כל לילה ויקומו כל בוקר כשהם נושאים את כישלונם.
לאור האובדן הכבד ב-7 באוקטובר, וביחס לכאב האישי של כל משפחה ומשפחה, המחירים הללו נשמעים בנאליים, קטנים. עבור קצינים ששירתו בצה"ל שנים רבות, שתפיסת העצמי שלהם היא שחייהם סובבים סביב הגנה על מדינת ישראל, העונש של קלון - הודעה שלעולם לא ילבשו מדים, גם לא במילואים – הוא חריף. תגובות הנענשים, לפחות חלקם, היו קשות. קצין אחד אמר לאנשי הרמטכ"ל: "לא ישבתי עם ועדת תורג'מן שעתיים, אפילו את זה לא נתנו לי, וכעת שמי ושם משפחתי הוכפשו לנצח. בלי יכולת לספק מסמכים, להציג הגנה כלשהי".
3 צפייה בגלריה
הדיון בבג"ץ, אתמול. הדרך להשתלטות על מערכת המשפט עוברת בפוליטיזציה מוחלטת | צילום: דוברות הרשות השופטת
בממשלה רוצים לראות עשרות קצינים הולכים הביתה. בסביבת כ"ץ אמרו לי כי תורג'מן המליץ להטיל אחריות לא רק על הקצינים ששימשו בתפקידם ב-7 באוקטובר, אלא גם אלה ששימשו בתפקידים אחראיים קודם לכן. בצה"ל מזהים את הדרישה לפרישה המונית כניסיון פוליטי חד-משמעי לבצע טיהור. למנף את כשל 7 באוקטובר כדי לשנות את פני צה"ל ולהפוך אותו לסוג של משטרת ישראל. לבעוט שוב ושוב בצה"ל, בשעה שהדרג המדיני עצמו איננו מוכן לבצע חקירה מינימלית של עצמו.
לא מדובר פה בקרב ענייני, אלא במלחמת עולם רב-זירתית וכוחנית. כ"ץ סבור שזמיר חייב לו אישית את מינויו ושיש לו קושי לקבל את מרות הממשלה. זמיר אומר לעמיתיו במטכ"ל שלא "התהפך" כי מעולם לא עשה עסקה בעבור מינויו; לדידו הוא מחויב לפיקוד מקצועי, אחראי ונכון של צה"ל, תחת הוראות הממשלה.
הנספח לוושינגטון כמשל / נושא המינויים הוא חלק מהמלחמה ומינוי נספח צה"ל בוושינגטון - עוד זירה. תא"ל גיא מרקיזנו, מזכירו הצבאי של שר הביטחון, הוא מינוי של שר הביטחון הקודם. מסיבות שאינן נהירות (ואולי הן עמדת מו"מ בלבד), כ"ץ ונתניהו הבהירו שאינם מוכנים לשמוע על אדם אחר לתפקיד הנספח. הרמטכ"ל לא חשב שתא"ל מרקיזנו מתאים; ספק אם הרמטכ"ל הקודם חשב שהוא מתאים לתפקיד. מאחורי דעתם זו מסתתרות כמה סוגיות. הנה אחת: מתברר כי במהלך המלחמה, בעודו המזכיר הצבאי של יואב גלנט, נגנב הטלפון הצבאי המסווג של תא"ל מרקיזנו, בחוף הים, בנסיבות בעייתיות. את המכשיר היה צריך לנטרל מרחוק, כי הוא לא נמצא. המכשיר נמצא שבור לאחר כמה שעות.
הסיפור עשה כנפיים אל מחוץ לצה"ל. זה נחשב לאירוע רציני, בהתחשב בדרגה ורגישות התפקיד. אך מסתבר שלפי גלנט, תא"ל מרקיזנו לא עידכן את שר הביטחון שלו, שאיתו עבד יום-יום, בתקרית הזו, שהיא חריגה בכל קנה מידה.
דוברו של גלנט מסר לי כי "שר הביטחון לשעבר לא הכיר את הנושא עד לפנייה, ולא עודכן בשום שלב – לא על ידי מזכירו הצבאי ולא על ידי אף גורם ביטחוני". דובר צה"ל מסר כי "הקצין דיווח מיידית למפקדיו ולכלל הגורמים הרלוונטיים אשר ביצעו את כלל הפעולות כדי למנוע דלף מידע. בוצע תחקיר על פי הנוהל המקובל שבסופו נקבע כי אין חשש לדלף מידע". בדו"צ סירבו להשיב אם ננקטו פעולות משמעתיות.
כשאני שואל על כך גורמים בממשלה, הם יורים בחזרה. "למה שמרקיזנו יחטוף כי איבד את מה שאיבד בחוף הים, וראש אמ"ן בינדר, שהיה מפקד חטיבת המבצעים במטכ"ל ב-7 באוקטובר, יישאר עם נזיפה פיקודית?!"
זו מסוג השאלות שמדגישות את הבעיה בפיקוד ובאחריות אחרי 7 באוקטובר. הכשל היה כה נורא שהוא יכול לשמש להלבנת כל התנהלות; הוא מספק תירוץ לכל קצין, מסג"ם ועד אלוף, לטעון להטלת אחריות וצעדים פיקודיים לא שוויוניים. זו תוצאה שהרמטכ"ל הלוי ניסה למנוע, ולכן החליט לתחקר בעת מלחמה (בניגוד, נניח, לאי-קיום תחקירים ב-1973), וזו התוצאה שהרמטכ"ל זמיר ניסה לעקר עם הצעדים האישיים שנקט השבוע.
הוא לא הצליח. המערכת הפוליטית זיהתה את ועדת תורג'מן כהזדמנות להמשיך להיפרע מצה"ל, לשנות אותו מבפנים. בליכוד לא הסתפקו בליטרת הבשר - לשיטתם – של נזיפות ואי-שירות בצה"ל. בחלקים גדולים בציבור, הצעדים התפרשו כמעט מדי, מאוחר מדי. זה דבר יוצא דופן: כמה פוליטיקאים, ח"כים, שרים, התפטרו כי כשלו לקראת או במהלך 7 באוקטובר? לא רק ראש הממשלה. נניח - יושבי ראש ועדת החוץ והביטחון. או שרי ביטחון שתחת אפם צמחה מפלצת חמאס. ב-1974, ועדת אגרנט הטילה את כל האחריות על הדרג הצבאי - ולכן קמה תנועת מחאה שסילקה את גולדה מאיר ומשה דיין. "הייתכן שהרמטכ"ל ילך וראש הממשלה ושר הביטחון לא?" שאל מנחם בגין. בישראל של 2025 הקצינים לוקחים הרבה יותר אחריות מקודמיהם ביום כיפור, והפוליטיקאים - הרבה פחות.
ובינתיים, דיון ענייני – אין. הנה דוגמה לטיעון ענייני: קצינים שנכשלים, בהנחה שלא גילו התרשלות פעילה, הם לעיתים אלה שלומדים את הלקחים הטובים ביותר להתמודדות הבאה. אין חולק, לדוגמה, שהאלוף בינדר הוא מטובי האלופים במטכ"ל ואחראי לחלק מההצלחות המזהירות במלחמה נגד איראן. נתניהו מעריך את בינדר מאוד. האם פרישתו בתום התפקיד הנוכחי משרתת את צה"ל? כנראה שלא. אך השיחה המתקיימת כאן, באדיבות דרג פוליטי, איבדה קשר לשיפור הביטחון. הנה המובן מאליו: מי שרוצה שצה"ל ייחקר כמו שצריך, כפי שכ"ץ מעיד על עצמו, ויוסקו מסקנות אישיות תואמות, צריך להוציא את הבדיקה העמוקה אל מחוץ למערכת הביטחון. לא "מבקר מערכת הביטחון" ולא "ועדת תורג'מן" – אלא ועדת חקירה ממלכתית, עם אנשים רבי-ניסיון, שיושבים בטריבונל משפטי למעשה. הממשלה לא רוצה בכך, כי מטרתה איננה למידת המחדל, תיקון והטלת מסקנות, אלא בראש וראשונה הגנה על האחראי העליון: מי שעמד בראש הממשלה ועיצב את האסטרטגיה כלפי עזה.
במקביל, יש ניסיון מכוון למעלה להחליש את עצמאות צה"ל והרמטכ"ל. זו מסקנה של ראש הממשלה נתניהו, ושל משפחתו, עוד מימי ההפיכה המשפטית. בישראל היו שני מוקדי כוח שעליהם נתניהו לא השתלט: מערכת המשפט ומערכת הביטחון. מערכת המשפט עוברת כבר כמה שנים חריש עמוק, שמשנה עמוקות את פניה – גם בלי החוקים של יריב לוין. דרך אחת היא הלחץ המתמיד על ביהמ"ש העליון, הדה-לגיטימציה, ובכלל זה הדוגמה שראינו בהתפרעות בבית המשפט אתמול. עוד דרך לשבור את סמכות הדין היא פורמלית, בחקיקה, בניקובו באמצעות אי-מינוי שופטים, באיומים לא לממש את פסקי הדין; דרך אחרת היא אובדן כל קוד של כבוד בין רשויות, ובמקרה זה לבית המשפט. הכל ממוקד באותה מטרה: פוליטיזציה מוחלטת. אם הכל קרקס, מלך הלוליינים קובע הכל.
צה"ל, בפרט אחרי כישלונו ב-7 באוקטובר, פגיע יותר. הפיכת הרמטכ"ל לאויב העם, או אויב חצי העם, לא צלחה עד כה, והוא זוכה לאמון רב. אבל זה שלא הצליחו, לא אומר שאי-אפשר להמשיך לנסות.
בעמודים אלה אפשר לראות את תוצרי השיח הרעיל ברשת נגד זמיר, באדיבות "פייק ריפורטר". אם מביטים בהתבטאויות עצמן, יש שם לא מעט "קפלניסט בוגד", "סוס טרויאני" וכו'.
הרמטכ"ל, אל מול ההתנהלות הזו וההסתה, לא מתעתד להתקפל או לוותר. עבורו זה קודש הקודשים - עצמאות צה"ל. הוא כבר הבין שאם יוותר על אצבע, זה ייגמר בפלג גוף עליון.
האור לא דולק / נתניהו כמובן מאפשר ואף נהנה ממצב העניינים הזה. הוא רוצה לגרור את כ"ץ וזמיר בבוץ. לבסוף הוא "ידפוק על השולחן", "יעשה סדר" ויציג את עצמו כדמות האחראית. בדרך, כל נושא התחקירים והאחריות ל-7 באוקטובר ימשיך לעבור פוליטיזציה מלאה. אלופים בצה"ל יקבלו טעימה ממה שמצפה להם אם יעמדו על דעתם. תיווצר הרתעה.
במציאות, יש עניינים פעוטים שאינם קשורים לתדמית. באיראן, בהנחיית המנהיג הרוחני (שנאמרת בגלוי) מנסים להתניע מחדש את התוכנית הגרעינית. במערכת הביטחון ממשיכים לחשוש מפעולת הפתעה שתונחה מטהרן, בניסיון לשקם את יוקרת הרפובליקה האיסלאמית. בלבנון, הניסיון האמריקאי והישראלי לפרק את חיזבאללה מנשקו – מהלך חשוב יותר מכל התנקשות - מצוי במשבר קשה. בארה"ב דיבר השבוע טאקר קרלסון, אחד הקולות הימניים המשפיעים ביותר באמריקה, על ציונות כהתקפה על "הציוויליזציה המערבית". אצלנו, החוק שאמור להביא לשיקום ובנייה מחדש של הבניינים שנהרסו במלחמה תקוע, כי החרדים דורשים השתמטות מגיוס.
אלה אתגרים אמיתיים. אף אור לא דלק עד מאוחר בקריית הממשלה כדי לטפל בהם.
