מאז 7 באוקטובר החזית הסורית הייתה הפחות מורכבת מבחינת ישראל. בניגוד למערכות הקשות בעזה ובלבנון ונגד איראן והחות'ים, המאמץ בסוריה לא גבה מחירים משמעותיים. נפילת משטר אסד - אויב ותיק ובעל ברית מרכזי של טהרן - איפשרה לישראל לפני כשנה לקדם מהלכים דרמטיים בלי להיתקל באתגרים משמעותיים: היא השתלטה על שטח סמוך לגבול ובו אוכלוסייה לצורך הגנה מפני גורמים עוינים (לקח מאירועי 7 באוקטובר), השמידה את תשתיות הצבא הסורי מחשש שייפלו בידי ארגוני טרור, ומאז שומרת על חופש פעולה כמעט מלא בסוריה.
האווירה הנינוחה יוצרת מחזות דומים לאלה שנראו בשטחים שנכבשו ב-1967: ישראלים מנסים לערוך טיולים באזור הכבוש, אחרים מבקשים להקים בהם יישובים ("חלוצי הבשן") תוך הכרזה שהלכתית מדובר בחלק מארץ ישראל, ועיתונאים עורכים כתבות בצביון אקזוטי "על הנעשה בסוריה". ברקע מקפיד ראש הממשלה אחת לכמה חודשים לערוך ביקורים מתוקשרים בשטח שנכבש, שבהם מודגש עד כמה הוא חיוני להגנתנו וכי לא נתפנה ממנו.
התקרית הקשה בעיירה בית ג'ן בסוף השבוע מהווה יריית השכמה עבור ישראל. מדובר בניסיון לעצור פעילים של ארגון "אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה" (סניף האחים המוסלמים המקומי) שתיכננו פיגועים נגד ישראל, שהתפתח לקרב שבו נפצעו שישה חיילי צה"ל ונהרגו כ-15 סורים. האירוע עלול לסמן את סוף התקופה שבה ניתן היה לשלוט על האזור ותושביו ללא בעיות.
התקרית התרחשה ביום שבו מציינים בסוריה את נפילת משטר אסד, מה שגרם לכך שתהלוכות ההזדהות עם המשטר הפכו להפגנות סוערות נגד "הכיבוש הישראלי". אם הנשיא הסורי אחמד א-שרע יחליט להתחיל לעודד או לתמוך בפעילות נגד הכיבוש החדש, תוצב ישראל בפני עוד אתגר, בנוסף למיגור הטרור באזור הכבוש. בתרחיש כזה ידי ישראל עלולות להיות כבולות, היות שא-שרע נתפס כתקווה לסדר חדש ויציב בסוריה בעיני טראמפ שאירח אותו בכבוד רב בבית הלבן וכן בעולם הערבי והמערבי - ואלה כנראה לא יאפשרו לישראל לפעול נגד דמשק בחופשיות. סימן ראשון לכך הגיע כשישראל תקפה ביולי האחרון מתקני משטר בדמשק כתגובה לפעילות נגד הדרוזים בדרום המדינה, מה שעורר ביקורת בינלאומית, לרבות מצד וושינגטון, וגרם להפסקת אותן תקיפות.
לצד החיכוכים, מתקיימים בחודשים האחרונים - בחסות וושינגטון - שיחות מדיניות בין ישראל לסוריה בניסיון לגבש הסדרה ביטחונית שתהווה מעין עדכון או שדרוג הסכם הפרדת הכוחות בין המדינות משנת 1974 (לאחר מלחמת יום הכיפורים). ברקע א-שרע מבהיר ששלום והצטרפות להסכמי אברהם לא יידונו כל עוד ישראל שולטת ברמת הגולן. וכך, בעוד שרים בממשלה מגדירים את א-שרע "דאעש בחליפה" ואף דורשים לחסל אותו, אחרים דנים עם שר החוץ הסורי על הסכם מדיני.
לאחר כשנה רגועה יחסית ישראל ניצבת מול דילמה שמחייבת לנסח באופן מפוכח מה האינטרסים מול הזירה הסורית, ולבחון עשייה אקטיבית לפני שייכפו מהלכים חיצוניים כפי שהיה ברצועה. מצד אחד, ברור שסוריה לאחר אסד רוויה באיומים: השלטון לא אוהד ולא יציב ותחתיו פועלים מגוון גורמים מקומיים עוינים שמתכננים פיגועים, לרבות במרחב הגבול; טורקיה - מעניקת החסות לא-שרע - מבססת אחיזה בסוריה; ואיראן מנסה לשקם את כוחה במדינה. כל אלה מצדיקים נוכחות ברצועת הביטחון החדשה, קל וחומר חופש פעולה לצורך גדיעת כל איום שמתפתח בזירה הסורית.
מהצד האחר, תקרית בית ג'ן עלולה כאמור לבשר על התפתחות אתגרים בזמן הקרוב שנדרש להכיר ולהיערך אליהם: איומי גרילה ואף חיכוכים עם האוכלוסייה המקומית באזור הכבוש, אפשרות שמשטר א-שרע יעודד התקוממות עממית, וייתכן אף לחץ בינלאומי גובר על ישראל לסגת ממנו ולהתקדם במהירות להסדרה.
כמו בזירות ובמקרים אחרים מאז 7 באוקטובר, ישראל תעמוד גם בסוריה מול כמה ברירות רעות ותצטרך לבחור את הגרועה פחות. הסכם - גם אם ילווה בנסיגה ישראלית מהשטח הכבוש - עשוי להיות הרע במיעוטו. זאת בתנאי שילווה במספר תנאים אסטרטגיים הכרחיים: שימור חופש פעולה מלא נגד איומים ביטחוניים (הקמת תשתיות טרור, הברחות אמצעי לחימה - כולל על ידי איראן וחיזבאללה - וכמובן תכנון פיגועים), כפי שנעשה בלבנון; הבטחה שסוריה לא תחזיק יכולות צבאיות מאיימות ושדרום המדינה יפורז; הגבלת הנוכחות הביטחונית הטורקית; והעמקת זו של ארה"ב.
נוכח הסבירות הגוברת להתפתחות מערכה רחבה בקרוב נגד חיזבאללה והצורך בסבב חדש עם איראן במטרה להבטיח את הפגיעה העמוקה בתוכנית הגרעין שלה, חיוני שישראל לא תיגרר לזירת עימות חדשה שתגרע מיכולתה להתמקד באתגרים האסטרטגיים החשובים ביותר. בין לבין, חיוני שהישראלים יתנערו מהקונספציה שהתקבעה אחרי 7 באוקטובר ולפיה הפעלת כוח ושליטה על שטח מספקת ביטחון, וכן מהפנטזיות לגבי היעלמות אויבים ומימוש ניצחונות מוחלטים.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
