אלינור וייל. תזכרו את שמה. בשבוע שעבר, בפרמיירה של "זינגר" בתיאטרון הקאמרי, כל האולם הריע לרובי, ילדת הפרחים החושנית שמתהדרת ברעמת שיער כתומה. יומיים אחרי היא התיישבה מולי בגרסה הטבעית שלה, שאין קשר בינה לבין הדמות הדרמטית שחיברה בין אושוויץ ללונדון וטרפה את הבמה.
שערה שחור ("קיצרתי אותו מפני שאני לא יודעת מה לעשות איתו, בגלל רובי פתאום בא לי להאריך ולצבוע לג'ינג'ית") ושם משפחתה עשוי להשתנות, או לקבל תוספת, מפני שבעוד חצי שנה היא תעמוד מתחת לחופה עם השחקן-מוזיקאי נדב עדר. זה אומר שאמו, מיקי קם, תהפוך לחמותה ואביו, יהודה עדר, יהפוך לדמות האב שעבורה הוא בגדר חידה.
"זו הסיבה שאני שחקנית", אומרת וייל כשהיא יורדת מהאופניים ומזמינה בירה קטנה. "כל הרעיון של המקצוע הזה הוא לחיות מלא-מלא חיים של מלא-מלא אנשים שלא הייתי יכולה לחיות בחיים שלי, ואז לחזור הביתה ולהיות אני. זה הכיף וזה האתגר".
הדחף לחיות חיים של אחרים נובע מהחיפוש אחרי האושר?
"לא, היה לי טוב והייתי מאושרת, פשוט חיפשתי עניין", מעידה בתה הבכורה של ענת וייל, פסיכולוגית קלינית שגידלה שתי בנות כחד-הורית, "בלי אבא בתמונה. את המגירות שהיו נעולות פתחתי אצל יורם לוינשטיין. גם כשאת מגיעה ללימודי משחק עם עמוד שדרה חזק, הם מפרקים לך את כל מי שחשבת שאת וגורמים לך לבנות מפלצת חדשה. שם סיפרתי, בפעם הראשונה, כמה חיפשתי את האלמוני שאחראי להולדתי כשהייתי קטנה. לחברה הכי טובה שלי בגן היו שני אבות ואמא, בהורות משותפת, וקינאתי בה. לה יש שני אבות ולי אפס. לא הבנתי את זה וכעסתי נורא. עם הזמן הדחף הזה התפייד, הבנתי שאלה החיים שלי".
אובססיה בטיול לפריז
הכאפה נחתה עליה כשיצאה לטיול אחרי צבא בפריז. "הייתי שבוע לבד ונכנסתי לאיזו אובססיה, כל הזמן הסתכלתי על עצמי במראה. למרות שאני מאוד דומה לאמא שלי, פתאום מצאתי בי משהו שונה, שאני לא מזהה ולא יודעת מאיפה הוא בא. התחלתי לאכול סרטים של מי אני ואיזה ילדים יהיו לי. בעקבות הסרטים הגיע חלום שחזר על עצמו שוב ושוב – אני בחדר לידה עם החברות הכי טובות שלי, כולנו בהיריון וכולן יולדות ורק אותי לא מצליחים ליילד".
אמאל'ה!
"טיפלתי בזה בבית הספר למשחק. עשיתי על זה סצנות ותרגילים. במסגרת הלימודים גם סיפרתי על אחותי, דניאלה (22), שהיא על הספקטרום בתפקוד גבוה ועברה דברים מזעזעים בילדותה. כשהכניסו אותה למסגרת עם חבר'ה על הספקטרום הארד-קור היא סבלה, וגם במסגרת של חבר'ה נורמטיביים היא סבלה. הפער היה קשה, לא באשמת אף אחד, והכאב שלה תמיד פגש אותי באופן ממש אישי, כאילו שהוא שלי. בכיתי עליה את הבכי שהיא לא בכתה על עצמה.
"כשהגעתי לסטודיו התביישתי לספר על אחותי, לא ידעתי אם כן או לא רואים עליה, וכשהיא התחילה לבוא להצגות התביישתי שהיא צוחקת במקומות הלא-נכונים. רק בשנים האחרונות, כנגזרת של דברים שחוויתי בצבא, למדתי להתנתק וגם את זה המחזתי. לאחרונה היא יצאה למכינה בחיפה שבה היא לומדת להיות עצמאית ובפעם הראשונה אני רואה אותה פורחת".
עכשיו, בגיל 27, התשוקה של וייל למשחק נובעת ממקום אחר. "הגעתי לגיל שבו מגלים שהשנים עוברות מהר. עד עכשיו לא הייתי מודעת לזה, ואני מסתכלת על המקצוע מזווית של מה עוד אספיק להיות בחיים שניתנו לי ושאין לדעת מתי הם יגיעו לסיומם. אילולא הייתי רובי, התפקיד הנשי הראשי ב'זינגר', איך הייתי יכולה לחיות את אמנית הפרפורמנס שגרה בלונדון עם החבורה שלה וכל היום אוכלת סמים?"
במסגרת התפקיד בהצגה, בבימוי גלעד קמחי, היא עולה לבמה בחזייה ותחתונים. "זה תמיד קשה, במיוחד מפני שאני צריכה לעשות את זה ערב-ערב, ואיך לא תאכלי סרטים על מה שאכלת לפני שהמסך עלה. המקום של הנראות תמיד פוגש אותי, כאישה וכשחקנית, אבל אני לא חושבת על אלפי הצופים שבאולם, מפני שזה עובר דרך הפילטר של רובי, גיבורה טרגית שמוצאת את עצמה בין שני הגברים שהיא הכי אוהבת: אהבת חייה ואביה. בלי ספוילר".
מרותקת לדפנה ודודידו
כבר בגיל שנתיים היא ידעה שתהיה שחקנית. "זה הסיפור הקלאסי והקלישאתי", היא מתנצלת, "אבל זאת האמת. ראיתי את 'דפנה ודודידו' בטלוויזיה והייתי שניהם. כילדה היפראקטיבית, כל שבת היה סוג של הישרדות עבור אמא. כדי למצוא לי תעסוקה היא לקחה אותי בגיל שנתיים להצגה שלהם וזכתה בשעה של שקט. לא זזתי, הייתי מרותקת. בגן חובה ביימתי את החבר'ה ב'ספר הג'ונגל' ובגיל 14 השתתפתי ב'צלילי המוזיקה', המלהקים באו לחפש כישרונות בתלמה ילין. מאז, החלומות שלי התגבשו, הטעם השתנה, האהבה לאמנות התרחבה למקומות נוספים, והדחף להופיע גבר. זה האופי שלי, זה מה שעיצב אותי, זה הכל. אין אותי ללא במה".
דווקא מפני שהמסלול העתידי היה לה כל כך ברור, היא העדיפה "לעשות צבא-צבא בשביל המדינה, בשביל עצמי ואפילו בשביל לעשות אמנות יותר טובה. הרי שחקן חייב לראות ולחוות ולהיפתח. בחרתי להיות מש"קית נפגעים, האמנתי שאני יכולה לשנות את העולם. גם האמנתי שיש לי המון כוח להתמודד ולהכיל, ובאמת היה לי. הוצבתי בחיל החינוך שבו הנפגעים הם לא חללי קרבות, אלא ברובם מתאבדים. העיסוק שלי במוות כלל תיוק מכתבי התאבדות, שיחות עם משפחות שכולות לפני חגים ותיאום אזכרות, מעבר לביקורים השוטפים אצל חיילים פצועים או חולים. נכנסתי לזה ביג-טיים, בכל שיחת טלפון השתדלתי לעשות מעל ומעבר כדי לעזור. הייתי האחרונה שיצאה מהמשרד.
"אחרי שנה בתפקיד הגעתי לטקס התייחדות של חיל החינוך ופגשתי אם שכולה שהכרתי מהטלפון. ניגשתי אליה ואמרתי, 'אני אלינור, דיברנו כמה פעמים', ואז היא תפסה אותי בזרועות, חיבקה אותי חזק-חזק ואמרה, 'תשמרי על עצמך'. היא חזרה על המשפט הזה הרבה פעמים, זה היה רגע סוריאליסטי, וכשהחיבוק נגמר גיליתי שכל הכותפת שלי רטובה. היא בכתה עליי. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי, 'אוקיי, כנראה שאני עוברת כאן משהו גדול שבעתיד אצטרך להבין איך אני מתמודדת איתו'. הרגשתי שאני אתחרפן לגמרי אם לא יהיה לי פורקן".
הפורקן והמפלט היו במשחק. "התחלתי לפזר את קורות החיים שלי בכל מקום אפשרי, עניתי לכל מודעה ופוסט של 'מחפשים שחקנית', חששתי שאם לא אעשה משהו אטבע ביגון של עצמי. יום אחד קיבלתי טלפון מההפקה של 'עושה כרצונו' בהבימה. נשאלתי איפה למדתי ועניתי: 'לא למדתי עדיין, אני בצבא, אבל רגע, אל תנתקי, תני לי לבוא לאודישן'. כל הדם שבגוף שלי התנקז למקום של בקשה ותחינה, וכשנשאלתי 'מה תעשי עם הצבא?' עניתי: 'אני לא יודעת, אני אסדר את זה'. באודישן שרתי את 'ידיד נפש' ועשר דקות לאחר מכן, כשעוד עמדתי בכיכר הבימה, מנסה לעכל את גודל האירוע, הודיעו לי שהתקבלתי".
הצבא הלך לקראתה. "הייתה לי מפקדת מדהימה שנתנה לי לצאת לחזרות. בבקרים ביקרתי חיילים, בצהריים עליתי עם מדים לוואן של ההסעה, לבשתי את בגדי ההצגה שהיו עבורי גלגל הצלה, ובלילות חזרתי למשרד. אחר כך נכנסתי לעוד הצגה, 'סיבת המוות אינה ידועה', אבל לקראת סוף השירות המפקדת שלי התחלפה והתחלתי להשתבש. פעם לא התעוררתי לאזכרה וקיבלתי שבוע בכלא על תנאי. מאז טופלתי וזה כבר לגמרי מאחוריי, אבל במשך תקופה ארוכה נמנעתי משיחות נפש עם חברים כי חששתי שמישהו מהם ישתף אותי בקושי מסוים ואני ישר אתנדב לעזרה. שמתי מחסום על הפה".
וזה מה שהוציא לך מהראש את המחשבה להפוך לפסיכולוגית קלינית כמו אמא?
"מעולם לא חשבתי על המקצוע הזה, אבל זה מה שגרם לי להעריך יותר את אמא שלי. במהלך הטיפול הבנתי שקשה לי להכיר בעובדה שאני בטראומה מהצבא. אמרתי לעצמי, 'מי את שתתלונני על טראומה אחרי שראית מה עוברות משפחות שכולות?' וכשהתחלתי לעבוד על 'זינגר' הבנתי שהטראומה היא זאת שמחברת אותי לזוועות השואה".
והיא מסבירה: "המחזאי פיטר פלאנרי מטפל בטראומה משלוש זוויות שונות. זינגר (עמוס תמם בתפקיד חייו) מאמין שכדי לחיות, עליו לשים את העבר מאחור – וכמובן מגלה שזה בלתי אפשרי. לא משנה כמה עשיר הוא יהיה ובאיזה מעמד חברתי הוא ישתבץ, הזיכרונות ימשיכו לתקוף אותו מכל מקום. במקביל יש את הסיפור של סטפן (נדב נייטס) שזוכר בפרטי פרטים את החולצה של הילדה שהוא שלח לתא הגזים, ואת הסיפור של מאניק (רוי מילר) שהוכה בראשו ונכפה עליו לא לזכור דבר".
ובשורה התחתונה?
"למרות שטראומה היא עניין כל כך מורכב, ולמרות שכולנו אנשים כל כך שבירים, החיים נמשכים וכל אדם הולך עם התיק של להיות יהודי וישראלי. רוב החברות שלי כבר עקרו לחו"ל – לסקוטלנד, לונדון, לוס-אנג'לס וניו-יורק – ומנהלות אורח חיים מדהים גם מבחינה מקצועית, ואני לא פוזלת לשם. למרות הקשיים התקציביים אף פעם לא חלמתי על לעשות אמנות במקום אחר. מעניין אותי להתעסק בתוכן של כאן ובכאב של כאן.
"בעקבות 7 באוקטובר נדב ואני תוהים האם אחרי כל מה שעברנו זה לא אגואיסטי מצידנו להביא ילדים בישראל. הרי אנחנו כבר מבינים את התרמית, מה שקרה – יחזור. האם אנחנו צריכים להמשיך לחיות ולעבוד בישראל מבלי להתחשב בעתיד של הילדים שעוד אין לנו. ואין לנו תשובה".
"היום אנחנו מחושלים"
את נדב עדר (33, "שש שנים מעליי, מושלם") היא הכירה בשנת הלימודים הראשונה אצל יורם לוינשטיין. "התחלנו ביחד, באותה הכיתה, אבל רק בתחילת שנה ב' הפכנו לזוג ומהרגע הראשון ידעתי שאיתו אני הולכת להתחתן. בקשרים שהיו לי לפניו אף פעם לא הרגשתי ככה. זוגיות עם חבר ללימודים זה אישו. בכיתה היינו כולנו חברים, ופתאום נדב משחק את המאהב של החברה הכי טובה שלי, וזה מבלבל עד מערער. היום, תודה לאל, אנחנו כבר מחושלים. נדב יכול לראות אותי על הבמה מתמזמזת עם מישהו וזה לא ירגיש לו אישי".
לפני שנתיים, בסיום הלימודים, הם איחדו כתובות באוף-שוק הכרמל ("בניין שבור, הרצפה בשיפוע, התקרה נושרת, כבר בא לי להתברגן") והפרידו כוחות מבחינה מקצועית. עדר נחת בקאמרי ("כוח עליון") ואילו וייל שיחקה בבית ליסין (ב"בלוז לחופש הגדול" וב"מלכת היופי של ירושלים") וגם פלירטטה עם המצלמה (ב"שקשוקה" ובסדרה "אלינור, כוכבת רשת" שצילמה עם חברתה, נעמה להב, עד שנגמר להן התקציב).
אבל עכשיו שניהם עובדים במרחק נשימה מכיכר החטופים שמתרוקנת מכיסאות צהובים (עדר ב"הנפש הטובה מסצ'ואן"), ושניהם חתמו לפני דקה על חוזה לשלוש שנים בקבוצת הצעירים של הקאמרי. "מתוך 900 מועמדים בחרו שמונה חבר'ה, ארבע שחקניות וארבעה שחקנים, ובשבוע הבא נתחיל חזרות להפקה הראשונה. זה מרגש ומסקרן והלוואי שזה ילך".
הזוגיות שלהם כפופה לחוקי ברזל. "החוק הראשון הוא שתמיד באים להצגה הראשונה ואז גם לפרמיירה ואם רוצים אז גם בהמשך. בכל הצגה ראשונה אני חייבת שנדב יהיה באולם ויגיד לי מה הוא ראה. בבית הספר חינכו אותנו שאנחנו לא זוג, אלא קולגות, ומכאן נולד החוק של 'לא עובדים ביחד', אבל עם הזמן גילינו שלעבוד יחד זה כוח. זוגיות וקולגיאליות זה הנשק הכי חזק שיש לנו. עכשיו נדב עומד להעלות בצוותא את האופרה המטורפת שכתב בשיעור ליצירות אישיות ברימון, והוא החליט שבת הזוג שלו על הבמה תהיה אני. לדעתי אנחנו מספיק כנים אחד עם השנייה. אם אחד מאיתנו יכתוב משהו שלא יתאים לביצוע משותף, לא ניעלב".
את מקבלת טיפים מהמחותנים לעתיד שלך?
"מיקי ויהודה הם המשפחה הכי טובה שיכולתי לבקש".
