באחת מתחנות הרוקנרול הקלאסי בשיקגו, בכל פעם שהשמיעו שיר בעל נוכחות בתולדות המוזיקה, היו מנגנים ג'ינגל שהודיע משהו בנוסח הבא: בכל יום יש מישהו ששומע את השיר הזה בפעם הראשונה. ואז מנגנים שיר כמו, נניח, Heroes של דיוויד בואי או Melissa של האחים אולמן. הגי'נגל הזה עלה אצלי בזיכרון כשקיבלתי לידיי את כרכי המהדורה החדשה של 'זיכרון דברים' (הפעם לא 'זכרון' אלא 'זיכרון', בכתיב מלא, ביו"ד רבתי) ושל 'סוף דבר' מאת יעקב שבתאי. כלומר, אי שם ברחבי מדינת ישראל, יושב עכשיו מישהו שיגיע יום אחד לתל-אביב במטרה להיות סופר ויקרא לראשונה את 'זיכרון דברים' של שבתאי וירצה לכתוב כמוהו. זה מסוג המפגשים הראשוניים, שאל ההנאה וההתפעלות הראשונות מצטרפת גם תחושת אושר על גילוי חדש שיפתח לפניך אופקים חדשים. כמו הפעם הראשונה שעישנת חשיש, למשל.
כל מי שלימד כתיבה יוצרת פגש כותבים מוכשרים שרצו לכתוב כמו יעקב שבתאי ונאלץ להסביר להם שאי-אפשר לכתוב כמו יעקב שבתאי. השימוש בגינונים הסגנוניים שלו יהפכו כל מי שאינו יעקב שבתאי לחקיין מנייריסטי. ואף שכמעט אי-אפשר ללכת בעקבות הסגנוניים של שבתאי, זהו ספר החניכה הספרותי האולטימטיבי עבור הכותב הישראלי. הייתי קורא לו מרד אירוני, על משקל 'התאבדות עליזה' — אותה הפרוגרמה הפילוסופית של גולדמן, שמופיעה כבר בעמוד הראשון של הרומן. וזה אולי גם אחד המנגנונים המשוכללים ביותר של הספר: בכל פעם שמגיע תורו של הפאתוס, מחליפה אותו אירוניה.
• • •
המהדורות החדשות והיפות של 'זיכרון דברים' ו'סוף דבר' (אתמקד כאן ב'זיכרון דברים', ברשותכם), הן הזמנה נדיבה לקריאה חדשה בשתיים מפסגות הפרוזה הישראלית. על גב המהדורה הקודמת, מהדורת 1994, כתב אז מנחם פרי, עורך הספר, כי "'הספריה החדשה' נועדה להביא בפני הקורא הישראלי את הרומן של שבתאי'". ואכן ההוצאה ממלאת בנאמנות אחר הייעוד הזה. את הספר חותמת מסה ארוכה, אישית, שלפעמים גולשת יותר מדי לנוסח "המחבר ואני", וקצת למסעי צלב שנועדו למגר מתנגדים לאופני התפיסה של פרי את הרומן. יש במסה גם התרפקות מעט נוסטלגית על ימי כאלה ואחרים שהיו ולא ישובו עוד. ובכלל, באיזה אופן מתקבלת התחושה שפרי מבקש להשאיר את הדיון ברומן בתחומי 'סימן קריאה', שאותה ערך, ובתחומי הדיון של המאמרים (היפהפיים) של משה רון ונסים קלדרון, שהתפרסמו ב'סימן קריאה', ומאמרו של דן מירון מאותה התקופה. ועם זאת, פרי מספק כמה מפתחות קריאה חדשים לרומן, בהם השימושים שעשה שבתאי באפוס ההומרי, בדרכי הסיפור של גוגול, כמו גם ההשפעה של הבמאי השוודי אינגמר ברגמן על יצירתו.
אחד הדברים שפרי נוגע בהם, ולצערי לא נכנס לניתוח, הוא ההצבעה על כך ששבתאי משתמש בספר ב-Telling — הגדה — בלי (כמעט) הראייה (Showing); מושגים שכמו רבים וטובים, גם אני פגשתי לראשונה בשיעור 'מבוא לסיפורת' של מנחם פרי עצמו. המחשבה על סגנון הספר התמקדה בעיקר במשפט ובפסקה — כך כתב משה רון במאמרו 'זכרון דברים: המשפט', וכך גם דן מירון במאמריו השונים. המשפט האין-סופי ופיתוליו קוראים תיגר על הזמן ומבטלים אותו. באותו הקשר אפשר לומר שהמסירה ב-Telling מבטלת את ההיררכיות בין פרטי העלילה. אין סצנה שהיא דרמטית יותר מרעותה, ואין פרט שהוא יותר חשוב. כך מתקבל גם אותו אפקט טקסטואלי בציור של ברויגל (אם להזכיר את הדימוי ששימש את רון במאמרו).
לאורך המפגש המחודש עם הרומן הטרידו אותי, אפוא, שלא לומר העיקו עליי, השאלות הבאות: איך קוראים את הספר היום? מהם מפתחות הקריאה?
עלילת הרומן מתרחשת לאורך תשעה חודשים בשנת 1972 והולכת שוב ושוב במין מסע תחבירי בזמן, שלושה, לפעמים ארבעה דורות. בעבר כתבתי על כך שהילודה כאן היא אל תוך המוות. נציג הדור הצעיר הוא שאול, בנו של צזאר שחולה במחלה סופנית. שלושת הגיבורים של הרומן מדשדשים במי האפסיים של ההוויה הישראלית של בין המלחמות ואילו כוח החיות נשאר בידי דמויות בנות הדור השלישי ברומן — אביו של גולדמן, הדוד לזאר והצמד ארווין (אביו של צזאר) וחבר המשפחה, בש, אולי הדמות האהודה ביותר בספר, למרות סיאובה ותלאובותיה (במהדורה החדשה נוקד שמו בקמץ תחת הבית, ולא בסגול כמו במהדורות הקודמות).
יהיו שיגידו שהגיבורה הראשית של הרומן היא העיר תל-אביב. אבל נוצרת כאן איזו ארכיאולוגיה תל-אביבית. אם הגיבורים של הרומן עוברים בין שיכוני הפועלים של רחוב פרוג ושכונת נורדיה, הרי שב-1972, שנת ההתרחשות הקונקרטית של הרומן, תל-אביב עוברת את אחד ממהלכי הפינוי-בינוי המשמעותיים בתולדותיה — הגילוח של שכונת נורדיה והקמת דיזנגוף סנטר; מהלך שבישר "התחדשות עירונית", מה שמכונה היום במסדרונות העירייה, תמ"א.
אלא שככל שהעיר הולכת ונבנית, מתלבשת באותה שמלת הבטון והמלט, משרטטת קו רקיע חדש ומוגבה ואופק שהוא צר יותר, ככה הולכות הדמויות ונעשות קלושות יותר, צללי אדם. ועם זאת, אין ברומן של שבתאי, שמץ של נוסטלגיה. 'זיכרון דברים' הוא לא ארץ ישראל הישנה והטובה. את זה שבתאי משאיר לאריק איינשטיין ויהונתן גפן, ובמידה מסוימת גם לנוסטלגיה שעוטפת את מאמרו של מנחם פרי. לא רק שלא היה כאן שמח לפני שקוראיו החדשים של הרומן נולדו — הכל היה כאן אכזרי, ברוטלי ודקדנטי. העיר העברית הייתה מוקד של חולשות אנושיות, יצרים אפלים, וסרקזם.
• • •
מהם אפוא מפתחות הקריאה הנחוצים — כנראה — לקריאה מחודשת ברומן הדגול הזה, של הקורא היום, במציאות שונה כל כך מזו של הקורא שאליו הגיע הספר ב-1977, או ב-1994, ואפילו עד 6 באוקטובר 2023?
אין לי תשובה של ממש לשאלה הזאת. נדמה לי שגם לא למנחם פרי, שרבות מהזכויות של הרומן הזה, אמנותיות ואני משער שגם כלכליות, שייכות לו. אני עדיין מחכה לאותם כותב או כותבת צעיר או צעירה שיגיעו לתל-אביב, במטרה לכתוב את הרומן הגדול הבא, ולפענח את הרומן הגדול ההוא. •
זיכרון דברים, סוף דבר // יעקב שבתאי } הספריה החדשה } 459, 316 עמ'
