עד קצה הגבול // עודד ליפשיץ } הקיבוץ המאוחד ויד יערי } 282 עמ'
מבחר המאמרים של עיתונאי 'על המשמר' המנוח, עודד ליפשיץ, שנחטף לעזה ב-7 באוקטובר, נרצח בידי חמאס ונטמן השנה בקיבוצו ניר עוז, הוא ספר שונה מרוב הספרים שיצאו בעקבות המלחמה. רובם ספרי עדות של פדויי שבי על תקופת השבי. ספרו של ליפשיץ, שמת בשבי, הוא סוג אחר של עדות: עדות על חייו כעיתונאי מעורב וכאקטיביסט, וכן עדות על הנושאים המרכזיים שעמדו — ועומדים — במרכז השיח הציבורי במשך עשרות שנים. ליפשיץ כתב לרוב מתוך ההתרחשות או בעקבותיה, לאורו של חזון השלום ושתי מדינות לשני עמים. מתוך הקריאה באנתולוגיה, שערך אחרי מותו רוביק רוזנטל, אפשר ללמוד בין השאר על הזדמנויות אחדות שבהן נוצר שביב מעורר תקווה של דיבור אזרחי ישיר עם הפלסטינים, שנקטע. ליפשיץ לא חסך שבטו מהמנהיגות הישראלית לדורותיה, ואף לא מהתקשורת שנטתה לשתף פעולה עם הנרטיב המדינתי הרווח.
במאמר 'ד"ש מהספינה שלא שטה' תיאר ליפשיץ את המפגש מפברואר 1988 באתונה של אנשי תנועות שלום ישראליות עם מנהיגים ופליטים פלסטינים, שהיו אמורים להשתתף בספינת השיבה שתוכננה לצאת להפלגה מלימסול לחיפה, ופּוּצְצה. "זו הייתה קירבה של אנשים היודעים את המראה והריח של ירושלים, רמאללה ותל-אביב, וגם את טעם הסלט והפיתה בנצרת ובאום אל פחם, ומהו ריח של הגשם של ישראל, הלא היא פלסטין... הייתה במשלחת תחושה של 'אנחנו', הישראלים והפלסטינים, ו'הם' כל השאר, עיתונאים, תומכים מארצות אחרות, אפילו ערבים ממדינות ערב. היה קשר בלתי אמצעי", כתב ליפשיץ בהתפעמות.
אבל ההזדמנות שנפתחה במפגש הזה נהדפה על ידי ההנהגה הישראלית, וכן בתקשורת שהידהדה אותה: "מול הכיסוי העצום שנתנה התקשורת הבינלאומית לספינת המגורשים, הכיסוי הישראלי למפגש דל ועלוב. המעטים שנסעו לשם הדגישו יותר מה שמתאים לתדמית השלילית של אש"ף בעיני הקוראים... בעיות הדיכוי והכיבוש, והאלימות והעוול עומדות בעינן ומחכות לפתרון, גם אם מנהיגים פלסטינים נכבדים יושבים במלונות דומים לאלה של השר שרון בסיוריו בחו"ל".
במאמריו על מלחמת ששת הימים עמד ליפשיץ על ההיבריס חסר הגבולות שזו חוללה, וחשף את החיבור הבעייתי בין לאומיות למשיחיות. במלחמה שירת ליפשיץ כצנחן במילואים, ולרגע היה שותף ל"שמחת הניצחון". אך זו "נדחקה בהדרגה מפני הזעזוע הרגשי למראה הפליטים, וגם מפני השיקול הקר. כבר אז ניתן היה להבין בדיוק מהן הסכנות שאותו כיבוש שבעקבות הניצחון טומן בחובו", כתב ליפשיץ ב'פליטים בדרך יריחו' (1987). "חשנו רחמים, חשנו בושה על היותנו כובשים... תפסנו באינסטינקט שיש זיוף כלשהו בפוזה של 'יורים ובוכים'". במאמר נוסף, 'והארץ לא שקטה' (1992), חזר ליפשיץ לבקר את העיתונות, שלא מילאה את תפקידה כשומרת סף: "העיתונות סבלה אז, בהכללה גסה, מצִנזור חיצוני וצִנזור עצמי מופרז, מעודף אידיאולוגיה ומעודף פטריוטיות כביכול, שבחלקה הייתה שטחית ומזויפת. העיתונים שלאחר המלחמה היו רוויים ברגשנות משתפכת... השחצנות מנעה ביקורת עצמית. לא הצלחתי למצוא אפילו תיאור ביקורתי אחד על ליקוי כלשהו בפעולה צבאית במלחמה... על אחת כמה וכמה לא כתבו על פרשיות של רצח שבויים בחולות סיני ובמחצבות בגולן, ותופעות של ביזה נזכרו רק ברמזים... השופר המשיחי של הרב גורן בכותל, יחד עם הצנחן יפה התואר הנושא עיניים למרום הנדבכים העתיקים, השתיקו כל ביקורת. את תוצאות המחדל הזה יחד עם אלבומי הניצחון וספרי המלחמה שהופיעו אז, אכלנו במלחמת יום הכיפורים..."
גם שאלת הסירוב לשרת בשטחים נוכחת באנתולוגיה. "על הידיות של האלות בצה"ל, ולא רק עליהן, אלא גם על כל רכב ועל כל לוח מודעות בצבא, צריך להדפיס אזהרה: 'חייל/מפקד! זכור ושמור! פקודה בלתי חוקית בעליל אסור לתת ואסור לבצע, העבריין ייענש בחומרה!' כתב ליפשיץ ב'לקחי גבעתי' (1990). "רוב חיילי צה"ל לא תודרכו", הוסיף ליפשיץ וסיפר על עיסוקו המתמשך בהסברת הנושא למתגייסים ולחיילים. "צריך להשקיע בנושא מאמץ חינוכי, תעמולתי והסברתי רב. צריך לבחון ולחזור ולבחון כל חייל אם הוא יודע שחובה עליו, בפקודה, לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל".
ב'כולנו סרבנים, כולנו משרתים' (1990) חידד ליפשיץ את הסוגיה המוסרית: "נניח שיוציאו מחר פקודה לפיה יש לירות על מנת להרוג כל מי שמפגין בשטחים. האם חובה לציית לפקודה כזו? האם יש לשרת בשטחים בצבא שבו ניתנות פקודות כאלה? האם יש בכלל חובה, אישית, כללית, חוקית או מוסרית, לשרת בצבא כזה, גם לא בשטחים? האם יש תשובה מוחלטת לשאלה הזו או שזו הכרעה אישית?" ליפשיץ לא ראה בכיבוש כשלעצמו תנאי מספיק לסרבנות. "יש התלבטות מתמדת על גובה הסף", סיכם. "חובת השירות היא יחסית ותלויה בסיטואציה, ההכרעה היא אישית. בשאלת הסרבנות יש מקום רק לוויכוח, ולא לגינויים והוקעות".
ב'לא לערבים בלבד' (1986) קרא ליפשיץ לסולידריות עם ערביי ישראל: "גם היהודים בישראל חייבים לציין את יום האדמה. לערבים בארץ זהו יום של מחאה הן נגד הפקעת האדמות והן נגד כל מעשי העוול.... ליהודים יום האדמה צריך להיות יום של חשבון נפש, יום שבו מכים על חטא, חטאו של חשבון הרוב, שאינו נותן למיעוט את מה שמגיע לו". ליפשיץ אף היה אקטיביסט, שנאבק במשך שנים נגד נישול הבדואים בפתחת רפיח. בשנים האחרונות הוא הסיע פלסטינים חולים מעזה לטיפול רפואי בישראל.
באופן כללי, התייחסויותיו של ליפשיץ לתופעות בחברה הישראלית ולסכסוך הישראלי-פלסטיני צמחו מתוך אירועים קונקרטיים, אך העידו גם על הבנה רחבה של מבני כוח. ביחסו לקשת הדמוקרטית המזרחית, נראה שהחמיץ את הראייה המבנית של יחסי הכוח ההיסטוריים בין אשכנזים למזרחים. זו נקודה עיוורת בחשיבתו.
האנתולוגיה מכילה כמה מאמרים מהארכיון, שלא פורסמו; התארוך האחרון הוא מ-2021. הפיזור שלהם בין מאמרים משנים קודמות, כמו גם העריכה של הספר כולו על פי נושאים ולא על פי מפתח כרונולוגי, הם בחירה עריכתית חכמה. היא מבליטה את רצינותו ומחויבותו המתמשכת של ליפשיץ למקצועו ולנושאים שהעסיקו אותו. האנתולוגיה הזו אינה רק מורשת ארכיונית; אפשר להבין דרכה גם היבטים של ההווה. זו גם תזכורת רלוונטית מאוד למי ששכח לכך שתפקידה המרכזי של העיתונות בדמוקרטיה הוא להיות שומרת סף, לבקר את מוסדות השלטון, ולא לדברר אותם או להריע להם. •
זו גם תזכורת רלוונטית מאוד לכך שתפקידה המרכזי של התקשורת בדמוקרטיה הוא להיות שומרת סף, ולא לדברר את השלטון
