נכון למועד כתיבת שורות אלו, בישראל הרשמית לא טורחים להכחיש את הודעת משרד הבריאות הפלסטיני בשליטת חמאס מיום שבת, שלפיה בעזה נהרגו יותר מ-70 אלף איש (בהם כמובן עשרות אלפי קשישים, נשים וילדים) מאז החלה המלחמה. למעשה, כבר תקופה ששאלות כגון "כמה נהרגו בעזה" ו"כמה מהם אנשי טרור וכמה חפים מפשע" כבר לא ממש מעסיקות. לא את השלטון, לא את צה"ל וגם לא את רוב תקשורת המיינסטרים הישראלית, שמצידה ערוכה ומוכנה לחידוש המלחמה בהנחה שמתישהו ייצא האוויר מהבלון המכונה "תוכנית טראמפ". והפעם זה יקרה עם הקובץ, כלומר ללא החשש לפגיעה בחטופים חיים.
ההשלמה עם הבלעדיות של נתוני חמאס מעידה על אחת משלוש אופציות: או שישראל לא יודעת כמה נהרגו במסגרת קמפיין צבאי מהאגרסיביים שנראו בדור האחרון ולא רוצה להסתבך בשקר, או שהגיעו למסקנה שאין טעם להתווכח (למרות שזאת כותרת בכל גוף עיתונאי שמכבד את עצמו), או שהמספרים לא רחוקים מהאמת. שלוש האופציות לא אמורות להיות מקובלות במדינה נורמטיבית, גם כזאת שמאמינה שכל שלבי המלחמה היו צודקים והכרחיים. והאפשרות שמספר ההרוגים גבוה אפילו יותר – סברה שנשמעת לא אחת ואינה מופרכת לאור היקף ההריסות העצום - אמורה לשלוח צמרמורת במעלה הגו הישראלי, מבלי שאף אחד שוכח את הזוועות שעולל חמאס לנרצחים, לחטופים וגם לאוכלוסייה הפלסטינית.
אבל בהקשר הפלסטיני בכלל והעזתי בפרט, נדמה ששום דבר כבר לא מדגדג את בית השחי של תשומת הלב. ואם 70 אלף במהלך שנתיים של מלחמה הם לא אבן רחיים על הצוואר, אז למה להתרגש משני ילדים, פאדי וג'ומעה אבו-אעסי (הדיווחים על גילם סותרים, אבל גם הבוגר שבהם לא יחגוג כבר בר-מצווה) שנהרגו על ידי כטב"ם לאחר שחצו את "הקו הצהוב"? איזו מערכת, גורם או אישיות בעלי משקל במיינסטרים הישראלי יקראו את הודעת דובר צה"ל, שבה מדובר על "חשודים" ו"פעולות חשודות בקרקע" (לטענת משפחתם, הם חיפשו עצים להסקה) ויגידו: עם כל הכבוד, צבא ההגנה לישראל לא רואה בילדים "איום" שצריך "להסיר אותו" באמצעות טיפול אישי וכירורגי של חיל האוויר, נא לברר מה קרה ולחזור עם תוצאות? בצה"ל אפילו לא טרחו לומר שהאירוע ייבדק, יתוחקר, יופקו לקחים, יחודדו נהלים, משהו. אולי עדיף ככה: גם מכבסת המילים המוסרית ביותר בעולם צריכה לנוח קצת.
לחפים מפשע בעזה אין כמעט שמות ופנים בישראל. ממילא אצל רבים ורבות התקבעה הסיסמה ש"אין חפים מפשע בעזה". אבל זה לא אומר שהם לא ימשיכו לרחף ממעל ולהטיל צל כבד עוד דורות קדימה. הם יהיו שם כשהתקשורת הבינלאומית תורשה להיכנס לעזה ותבדוק בעצמה את ממדי ההרג והרס. הם יהיו שם כשמדינות, מוסדות ותאגידים יסרבו לעבור על המראות והעדויות לסדר היום. הם יהיו שם בהתקפי פציעה מוסרית ופוסט-טראומה של לוחמים, שנפשם לא תשכח בקלות. והם יהיו המנוע של עוד עשרות שנות שנאה, זעם ורצון פלסטיני לנקום. אותם 70 אלף (וגם זה נכון לעכשיו) אולי לא יככבו בשירי היפ-הופ ישראליים על העיסוק האובססיבי במספרים. אבל ממש כמו מיליוני הפלסטינים שעדיין חיים, גם הם לא הולכים לשום מקום.