מכת שמש // אייל אדר } תשע נשמות } 256 עמ'
אביתר הוא גרוש ואבא לילד שיוצא לדייטים. באחד מהם מספרת לו אישה, לארה שמה, את סיפורו של הגרוש הבריטי שלה, מכור למין מזדמן. הגרוש לא בחל לממש את תשוקותיו במסעדה אהובה על בני הזוג, כשזיהה סועדת אחרת השותפה להן, מספרת לארה לאביתר האמפתי והסקרן. הוא מצידו מספר לה על כך שהוא מיודד עם האקסיות שלו. לארה לא סבורה שהדבר אפשרי, "ידידות בין גבר לאישה בלי מין?" היא מפקפקת במידת הלהט בחייו של אביתר. אבל יש באביתר להט והוא מנוקז לצפייה בסדרות, ובמיוחד בסדרת מתח בריטית בשם 'שמש קשה' (סדרה שקיימת גם מחוץ לכותלי הרומן). המעורבות של אביתר בחיי הבלשים בסדרה שהוא רואה דומה לסקרנות ולדריכות שניעורו בו כששמע את סיפורו המסעיר של הגרוש של לארה.
הספר המאוורר הזה - מאוורר באופן טכני בגלל פרקיו ופרקוניו הקצרים, אך גם בגין הולכת סיפור נבונה, מיומנת ולא מתאמצת - עוסק בנושא מרכזי לחיינו בחברת השפע (עדיין, לפחות) ברבע הראשון של המאה ה-21. חלק נכבד מחיינו אלה, ומאפיין די מרכזי שלהם, הוא שהם מוקדשים לצפייה בחיים של אחרים, בדויים לרוב. מעולם בהיסטוריה לא היו רבים כל כך פנויים לשקוע בצפייה, לחיות בספקטקל, ב"חברת ראווה", כמו שקרא לה בסוף שנות ה-60 הוגה צרפתי. העובדה שסדרות הפכו להיות מוקד צפייה מרכזי אצל רבים, והחליפו כעיסוק תרבותי לא רק ספרים אלא בעיקר את הקולנוע ואת הצפייה הלא-סדרתית בטלוויזיה, ראויה לתשומת לב מיוחדת. כיוון שסדרה היא יצירה מחייבת יותר, בגלל מספר השעות הרב יחסית שהיא תובעת מהצופים בה ובגלל שהיא חודרת לאינטימיות הביתית באופן ממושך-עצים יותר.
והנה מתלכדות שתי התשוקות של אביתר: הגרוש של לארה מת במפתיע והיא מבקשת ממנו להתלוות אליה ללונדון, למרות שהקשר ביניהם לא מוגדר עדיין. "הבוקר קברו אותו, ואני חייבת לנסוע בשביל הילדים. אבל אני לא מסוגלת לעבור את זה לבד. מה דעתך לבוא איתי?" והרי אם יתלווה ללארה יוכל אביתר לראות את אתר הבגידה במסעדה וגם יוכל לערוך כמה מחקרים פרטיים הנוגעים לסדרה האהובה עליו. דברים שהסדרה הותירה עמומים, הביקור באתרי הצילום שלה, אם יצליח לאתרם, יוכל לשפוך עליהם אור אולי. כי אביתר הוא, כמו שהוא מגדיר את עצמו יפה, "בלש סדרות".
יש לספר הזה חן, יש לו קצב, וכאמור הנושא ראוי וחשוב: הציוויליזציה שלנו, שגורמת לנו לא בדיוק לחיות את חיינו, אלא לצפות בחיי אחרים, בסערותיהם של זרים. הגישה של אדר לנושא רכה. אין כאן המצוקה החריפה שחש מלבס של קנז, שיודע שנטייתו להפוך את החיים למחזה אסתטי באה על חשבון יכולתו לקשור קשרים אנושיים חמים. אין כאן הזעקה של ההוגה הצרפתי בן המאה ה-17, בלז פסקל, שהסביר שבני האדם חייבים בידור (תיאטרון, ציד, משחקי ספורט למיניהם), כי אחרת ייזכרו כמה אומללים הם, בגלל המוות, הזקנה, המחלות. אין כאן המרד בחיוורון המציאות והעדפת הבדיה של האביר בן דמות היגון והבורגנית בת דמות היגון שהלכה כעבור 250 שנה בעקבותיו, מדאם בובארי. גם לא קלטת טלוויזיה שמי שצופה בה שוכח לאכול ומת מול המרקע, כמו אצל דיוויד פוסטר וואלאס. במילים אחרות, גם המצוקה המסוימת של אביתר היא בת חברת השפע, כלומר רפה. הוא תוהה על דבקותו בסדרות: האם הן באות על חשבון היכולת לחיות את החיים הרגילים? על חשבון היכולת לקשור קשרים עם אנשים בשר ודם? ויש ברכות הזו חן ומקוריות. "האנשים שסביבי הלכו לאט מדי, הדיאלוגים ביניהם היו סתמיים מדי, המעשים שלהם היו מפוזרים במרחב [...] חיפשתי מסביבי את כל מה שהיה טבעי בעולם הסדרות ולא מצאתי: לא מיקוד עלילתי, לא הצטברות של אירועים דרמטיים, גם לא חן של דיאלוגים שנונים".
אך יש כאן גם החמצה. נתחיל מסוגיית האמינות. אדר לא טורח מספיק להעניק אמינות לסיפור שלו, למָנוֹע המרכזי של העלילה: האם סביר שלארה תציע לאביתר לבוא איתה ללונדון ושאביתר ייעתר אחרי תקופת היכרות קצרה כל כך ולתכלית מעורפלת (הם לא יוצאים כזוג)? האם סביר שאדם בוגר ומשכיל כמו אביתר לא יודע שלא ייתכן שבאתרי הצילום של הסדרה הוא ימצא פתרונים לסוגיות עלילתיות בדויות עמומות? כותבים רבים כיום לא שוקדים מספיק על שיווי אמינות ליצירתם, ובכך הם מחמיצים דבר מה עקרוני בכוח המשיכה של הסיפורת (וגם אמצעי מדיה נרטיביים אחרים): היכולת לשכנע את הקוראים שבחיים "הרגילים" ייתכנו קסם ומסתורין.
אבל במקרה הספציפי הזה אי-ביסוס האמינות אירוני ומחריף את ההחמצה. כי ברגע שאדר לא שוקד על אמינות הוא מחמיץ את האפשרות לעמת בין החיים הרגילים והסבירים לבין העולם של הבדיה, של הסדרות. הוא בעצם כתב אגדה על אגדה, התרחשות יוצאת דופן כסיפור מסגרת להתרחשות יוצאת דופן. וישנה כאן גם החמצת-משנה של דיון בהבדלי המדיום: בין הטלוויזיה לספרות, שבה מסופר סיפור המסגרת. •
