בנוף הקולנועי והטלוויזיוני בישראל, רם לוי שהלך אתמול לעולמו היה מצפן מוסרי. סרטיו התיעודיים ודרמות הטלוויזיה שיצר עסקו בחומרים הכי נפיצים ובסוגיות חברתיות שהקולנוע המקומי העדיף להתעלם מהם. הוא היה האיש שהישיר מבט למקומות שאחרים נמנעו מלהתבונן בהם.
כבר ב-1969 הוא ביים את הסרט התיעודי "מתרסים" שעסק בשתי משפחות, יהודית ופלסטינית, שאיבדו בנים במלחמת 1948. היה זה הסרט התיעודי הישראלי הראשון שהעז לגעת בנכבה הפלסטינית, ושידורו אכן נדחה בשלוש שנים עד שהתאפשר לבסוף בליווי "דיון באולפן" על הנושא. עוד לפני כן, ב-1966, לוי הפיק יחד עם היהלומן פעיל השמאל דוד ארנפלד את הדרמה התיעודית הקצרה "אני אחמד", שגיבורה הוא צעיר ערבי מהכפר ערערה המגיע לתל-אביב בחיפוש אחר פרנסה ונתקל בגילויי גזענות והתנשאות. היה זה הסרט הישראלי הראשון שהעניק פנים וקול לדמות פלסטינית.
לוי הגיע לטלוויזיה הישראלית בראשית דרכה אחרי לימודי קולנוע בלונדון, והיה אחד מבכירי יוצריה משך כשלושה עשורים. ב-1978 הוא ביים את הדרמה "חרבת חזעה", לפי סיפורו של ס. יזהר, שמתאר את גירוש תושביו של כפר פלסטיני על ידי חיילי צה"ל ב-1948. זבולון המר, שהיה אז שר החינוך והשר הממונה על רשות השידור, הורה לדחות את הקרנת הסרט שעה וחצי בלבד לפני מועד השידור. בתגובה על ההתערבות השלטונית בתכנים, החשיכו עובדי הטלוויזיה את המסך למשך 48 דקות. רק שבוע לאחר מכן שודר הסרט, אחרי שוועדת החינוך של הכנסת הכריעה בעד עליונות חופש היצירה.
ב-1986 יצר לוי את מה שהוא אולי סרטו החשוב ביותר: "לחם". הסרט מביא את סיפורו של שלמה אלמליח (רמי דנון) המתגורר בעיירת פיתוח בדרום, ואת המשבר שאליו הוא נקלע כאשר המאפייה שבה הוא עובד נסגרת. היה זה סרט שעלילתו כמו הגיחה מהכותרות שדיווחו על אבטלה ועל הפערים החברתיים. בעיקר זכורה הופעתו של דנון, שהיא אחת העוצמתיות והכואבות שנראו אי פעם בדרמה הישראלית. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה נגע לוי בקיפוח המזרחי וב"ישראל השנייה". כבר ב-1976 הוא ביים סדרה תיעודית בת שני חלקים בשם "מצוקה דור שני" שהייתה חלוצית בתיעוד דיוקנה הפיזי והאנושי של הפריפריה הישראלית.
יצירתו של לוי לא התמקדה רק בנושאים פוליטיים: הוא ביים מספר סרטים תיעודיים שעקבו אחר העבודה בתיאטרון ועיבודים ספרותיים, שהבולט בהם הוא "מר מאני" (1996) לפי ספרו המונומנטלי של א"ב יהושע, שהיה חברו הקרוב. ב-1993 הוענק ללוי פרס ישראל לתקשורת, אבל נדמה שהפרס היה צריך להיות על תרומה לחברה. יצירותיו היו מעבר למספרן ואיכותן. הוא לחם באמצעות המצלמה, סירב לשתוק מול עוולות, ועבודותיו היו מחויבות מבחינה מוסרית ואתית – סרטים שהפשרה והליטוף הממסדי היו מהם והלאה, וחשיבותם בימים המקורנפים הללו רלוונטית מתמיד.
