המילים ״בקשה״ ו״חנינה״ לא מופיעות בבקשת החנינה הפיקטיבית של נתניהו. המכתב הקצרצר והתובעני לנשיא הוא כל דבר חוץ מבקשת חנינה, שבה עבריין מבקש לחון אותו מהעונש, לנהוג בו במידת הרחמים, מודה באשמה, מבקש מחילה, מביע חרטה ומתחייב שלא לחזור לסורו. לכל אלה אין זכר במכתב המופרך הזה. אפילו לא קצת ניסיון שכנוע. יש בו אדנותיות, ציווי, ומעין הנחיה עצלה של נתניהו לבטל את משפטו שלו.
הוא, בכלל, כך הוא כותב, משתוקק להמשיך במשפט שיביא בוודאות לזיכויו המלא. אבל, באצילותו, הוא מוכן לעשות טובה לעמו ולהקריב את האינטרס האישי שלו למעננו. בכלל, הוא זה שנעתר למחול, לחנון, ולהפסיק להתעמר בנו.
בטקסט הזה יש סאב-טקסט בוטה של סחיטה באיומים. המסית הראשי, שלא מוותר על שום הזדמנות לשסות איש באחיו, אם במו פיו ואם באמצעות פרוקסי, כותב מפורשות: ״אין לי ספק שסיום המשפט יסייע להוריד את עוצמת הלהבות״. או במילים אחרות, בטלו את המשפט, ואשים קץ לטירוף הזה שהבערתי במערכת.
למי שעוד לא הבין את הרמז, הוא גם ממתיק הבטחה: ״אני מחויב לעשות כל שביכולתי לאיחוי הקרעים, להשגת אחדות בעם ולהשבת האמון במערכות המדינה״. זו ״בקשת החנינה״ המוזרה והמאיימת ביותר בתולדות המשפט המודרני, והיא מקפלת בתוכה עוד איום: ״…וכך אני מצפה שיעשו כל ראשי זרועות המדינה״. ״זרועות המדינה״ הוא ביטוי מומצא, המוקדש ליועמ״שית, למפכ״ל המשטרה ולנשיא העליון, שעמדתם תידרש בדיון על החנינה או בדיון בערעור. בטלו את המשפט ואפסיק להכות בכם. פשוט וברור.
ההידרדרות המואצת שאנחנו מסתחררים בתוכה, מומחשת כאן היטב. עד לפני דקה התקיים דיון אם ראוי שנתניהו יקבל חנינה ובלבד שיודה באשמה ויפרוש מהחיים הפוליטיים. אתמול התיישן הדיון ההוא במהירות, והוחלף בחנינה תמורת כלום.
נכון, חלקים ניכרים בציבור הותשו ממשפט נתניהו (בידי נתניהו עצמו). יש בהם מי שעלולים, מחמת החלשתם, להתרשם מהבטחות הפיוס המאיימות של הנאשם. אלא שאם מישהו חושב שביטול המשפט ירגיע את נתניהו, הוא אינו אלא טועה. להפך. זה יהיה האות להחרבה טוטאלית של כל מה שעוד נותר כאן מהדמוקרטיה וממוסדותיה. הקומץ אינו משביע את הארי, ובמקרה הזה גם ארוחה דשנה של עדר צבאים מבוהלים לא רק שלא תרצה אותו, אלא תהיה איזה סימן אלוקי לכך שמדובר בישות שמימית חסינה מפני מה שבני תמותה רגילים יראים ממנו. מסעות ההסתה, הדה-לגיטימציה והשקרים נגד כל מי שעומד בדרכו, יתעצמו עד לחיסולן של שאריות מוקדי הדמוקרטיה, וגם בחירות דמוקרטיות כבר לא יהיו כאן אחרי מהלך מופרך כזה.
רבים הרימו גבה כשנתניהו תמך בבחירת הרצוג, בשר מבשרה של מפלגת העבודה, לנשיאות. רבו ההשערות על דיל שבעל פה בינו ובין נתניהו ולפיו בבוא היום יקבל נתניהו תמורה בדמות חנינה. התנהלותו של הרצוג מחזקת את ההשערות האלה. לא פעם דלפו ניסיונות גישוש שלו לתרחיש החנינה, כמו למשל עדויות של משפחות חטופים כי שוחח איתן על חנינה תמורת שחרור חטופים (הרצוג הכחיש). גם הביקור המגונה בביתה של הדס קליין, עדת מפתח במשפט נתניהו, לצורך העברת מסרים, העיד בשירותו של מי הוא עובד.
את מכתב האיומים של נתניהו אסור היה להרצוג להעביר למחלקת החנינות. בטח לא להודיע מיד שישקול אותו ברצינות. חובתו הייתה להשיב לראש הממשלה, בכל הכבוד הראוי, כשתתקבל בקשת חנינה (אמיתית), אזי ידון בה כפוף לנהלים. אלא שבמצב הנוכחי, מותר לשער שהמכתב הנורא הזה נוסח תוך התייעצות עם המכותב, ושהדיל המבאיש הוא יותר משמועה.
זו ״בקשת החנינה״ המוזרה והמאיימת ביותר בתולדות המשפט המודרני: ״וכך אני מצפה שיעשו כל ראשי זרועות המדינה״, כתב נתניהו. ״זרועות המדינה״ הוא ביטוי מומצא, המוקדש ליועמ״שית, למפכ״ל המשטרה ולנשיא העליון. בטלו את המשפט ואפסיק להכות בכם. פשוט וברור
