רציתי לכתוב מסכן הרצוג, אבל אולי נכון יותר לכתוב שאין מה לקנא בנשיא המדינה, גם אם, מה לעשות, זה חלק מהעבודה שלו. רק שהדילמה הזו היא לא עוד אחת מהמטלות הרשמיות המונחות על כתפיו. לאבא שלו, חיים הרצוג, הנשיא השישי של מדינת ישראל, החיים היו קלים יותר. זה קרה לפני 30 שנה פחות שישה חודשים, והעתירה שהוגשה לבג"ץ נגד החלטתו לחון את אנשי השב"כ בפרשת קו 300, נדחתה במה שבעולם המשפט אוהבים לכנות "נחה דעתנו".
"משנחה דעתנו", כתב אז נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, מגדולי המשפטנים שידע העליון, "כשהתברר כי מבקשי החנינה הודו במעשי העבירה". והמשפט הזה מתכתב עם חוק יסוד הנשיא, סעיף 11 ב' הקובע: "לנשיא נתונה הסמכות לחונן עבריינים ולהקל בעונשם".
החוק, ראוי להבהיר, לא מחייב את הרצוג הבן להמתין לפסק דין חלוט בעניינו של נתניהו. הוא גם לא דורש ממבקש החנינה להביע חרטה, למרות שהיה יפה לו היה עושה כן. יתרה מכך, מתן החנינה גם אינו מותנה בהמלצות מחלקת החנינות או בחוות הדעת שיספקו הפרקליטות או היועצת המשפטית. הנשיא, על פי החוק, סוברני לקבל כל החלטה כשהמגבלה היחידה המשתמעת מהניסוח - שמדובר בעבריין. ונתניהו, נכון לרגע זה, הוא נאשם. לא עבריין. ואם להסתמך על הפרסומים הגלויים, הוא גם לא הודה שעבר על החוק.
הרצוג יכול היה להקל על עצמו. להגיב מיידית על הבקשה, תוך הפניה לחוק. "לצערי", יכול היה לכתוב לעורכי הדין שניסחו את הבקשה בשמו של נתניהו - או שלא לצערו - "ידיי כבולות. החוק מאפשר לי לדון רק בבקשות של עבריינים".
רק שהוא לא עשה את זה. במקום זה הבטיח לבדוק בכובד ראש, להעמיק בדברים ועוד ביטויים מעין אלה, מה שיכול לקחת גם שבועות. רק שהזמן, בהנחה שנתניהו לא יספק לו את "נחה דעתנו", לא יציל את הרצוג. בלי קשר להחלטה שיקבל, טוב הוא לא ייצא מהעניין.
מרבית הציבור, גם מי שמתנגד נחרצות לנתניהו, מאס בהליך המשפטי שנמשך עוד מעט עשור. מהסחבת הבלתי נגמרת. מאוכזב, ואפילו מיואש, מהתנהלות השופטים שלא מצליחים להביא את הסאגה הזו אל סופה. שום דבר טוב לא יוצא משם, ולא צריך להיות נביא כדי להעריך שאם בקשת החנינה תידחה והמשפט יימשך, וילדינו או ילדי ילדינו יזכו לראות את פסק הדין החלוט, אחרי כל שרשרת הערעורים, אין סיכוי להסכמה גורפת שהצדק נעשה. וזה בלי קשר לתוצאות. ויש סיבה טובה לחשוב שהרצוג, החותר הבלתי נלאה לקונצנזוס, מבין את זה.
השאלה מה עוד הוא מבין ומה יעשה. ידבק בלשון החוק?; ייצר תקדים על תקדים?; יביט בחומה הקורסת ויחליט שאסור לשלוף משם אבן נוספת?; יחליט ההפך מכך, שאם החומה מתמוטטת זו השעה לדחוף את האבן כדי לבלום את הנפילה?; ידלג על מה שלימדו אותנו בגן שמי שחוטף צעצוע מילד אחר צריך לבקש סליחה?; יחשוב שנוכח הנסיבות בקשת הסליחה, או בלשון המשפטית הודאה באשמה, היא התפנקות שאין לנו את הפריבילגיה להתעקש עליה?
במה יבחר הנשיא ה-11 של מדינת ישראל, שנקלע לסיטואציה שכמותה לא הייתה כאן מעולם? והעיקר, כמה זמן ייקח לו לקבל החלטה והאם בסופו של דבר ניקלע כולנו לפשרה מהסוג שיותיר את כולנו באותה נקודה שהיינו בה ערב בקשת החנינה?
