1. הייתה לנו אמונה אחרי ה-7 באוקטובר שהמצב כל כך גרוע, שמפה אפשר רק לעלות. שיגיע הרגע שבו כולם יתעשתו, יפסיקו עם הטירוף הזה. כי יש צחוקים ויש חלאס. כשלכל דבר מטורף או הזוי התייחסנו כאילו זה "צחוקים", ומה כבר קרה. אבל אחרי 7 באוקטובר זה ישתנה. כי יש גם חלאס.
אבל לא הגיע החלאס. והכל רק נמשך ונמשך למרות שלא צחקנו, רק בכינו. אפילו לא שמעו את הבכי שלנו ואת הכאב – חירשות מוחלטת. החלאס לא הגיע. החלאס הגיע לרגע אחד באוקטובר האחרון, כשטראמפ עשה סוף למלחמה והכריח להחזיר את החטופים וכפה עלינו להפסיק עם הטירוף הזה.
2. החלאס הגיע, וחשבנו שביבי נתניהו רוצה מורשת, או שלום עם סעודיה או משהו. ואז מינו ועדה למינוי הוועדה שתחקור את 7 באוקטובר עם לוין, סטרוק, קרעי וסילמן וקראו לזה איחוי, הסכמה רחבה או משהו כזה. צחוקים! ואז חוק ההשתמטות. צחוקים. אף אחד לא אומר חלאס, אלא רק יאללה-יאללה. ועונש מוות בזריקת רעל וכל מיני דברים מטורפים של כאילו, מה נסגר.
ואז בקשת החנינה בלי הודאה, בלי לקיחת אחריות, בלי תשובות על 7 באוקטובר, ביום שבו דרור אור ז"ל מובא למנוחות, שילדיו נחטפו ואשתו נרצחה. ואנשים רק ממשיכים לחשוב שכל זה נורמאלי. "אני צריכה לטוס יותר", אומרת השרה, ונסיעה באוטובוס עולה שמונה שקלים (!). לא לכולם, חלילה. צחוקים.
3. ותתפוצצו, כאילו לא התפוצצנו פה. וכן, אמרו שיפרשו מהממשלה אם תהיה הפסקת אש, ושר האוצר אמר שלא ייכנס גרגיר לעזה אבל ככה זה. צחוקים. הקשר החזק ביותר בטבע הוא לא בין האדם למקום ולא בין האדם לחברו אלא לכיסאו. ומישהו צריך להגיד שחלאס, אבל אף אחד לא אומר. להפך, מסבירים לנו בחדשות שהכל נורמלי.
אני, שעוד זכיתי ללמוד היסטוריה ואזרחות, יודעת שתמיד בשיעורי היסטוריה תוהים איך, איך לא ראו? איך לא התנגדו? אבל עכשיו אני מבינה שהאדם רק רוצה שיהיה בסדר. ואנחנו מסדרים לנו בראש וממציאים מציאויות אחרות. שיהיה בסדר.
פלא שלא לוקחים פה אחריות? כולנו יודעים מה קרה ואיך קרה, וההזנחה וההתעלמות והמינויים והפוליטיזציה וחוק ההשתמטות, אבל החלאס לא נשמע. ואני רק רוצה להתעלם ולהגיד די, מה אני קשורה? אני לא רוצה לשקוע בייאוש, אבל אלוהים כמה חלאס עוד אפשר.
