טרנטולה // אדוארדו חלפון } תרגום: מיכל שליו } חרגול } 128 עמ'
בשנות ה-80, כשהייתי בכיתה ו', המדריכה שלי בצופים לקחה אותנו, החניכות, לחדר צדדי. היא השאירה אותו חשוך, ודיברה בשקט. היא הוציאה מהתיק חבילה קטנה, עטופה בנייר כסף. היא אמרה לנו שזה חשיש וניסתה לשכנע אותנו לעשן. אמרה לנו שכדאי לנו, שזה טוב, שכולם עושים את זה. חלק מהבנות השתכנעו, חלק סירבו, הרוב, לזיכרוני, היססו, שקלו, חיכו לראות מה יקרה. אחרי זמן מה הדליקה המדריכה את אור הניאון, פתחה את נייר הכסף, והראתה שלא היה בו דבר. "אף פעם אל תסכימו לעשן סמים, אף פעם אל תסכימו למשהו רק בגלל שמישהו אחר אומר לכן", סיכמה בגאווה את מוסר ההשכל שחשבה שהנחילה. כשההורים שלנו שמעו על זה, הם היו מזועזעים. אבל למה, שאלנו, הרי היא לא נתנה לנו סמים, הרי לא לקחנו כלום. "היא שברה לכן את המחסום, את חומת הסירוב. היא העבירה אתכן כבר דרך החוויה", אמרו וצדקו. היום נדמה לי שאחת ההשפעות המרכזיות על המדריכה — נטולת הכריזמה, למזלה — ועל מחנכים שונים בתקופה הזאת, היה הסרט 'הנחשול' מ-1981 (עיבוד של הספר 'הגל'), שהציג ניסוי אמיתי שערך מורה בכיתה בקליפורניה בסיקסטיז, ובו, כדי לענות לתלמידים על השאלה "איך זה קרה?" הדגים לתלמידים כמה קל להיסחף אחר אידיאולוגיות מסוכנות בכך ששיכנע אותם להצטרף לתנועה פאשיסטית פיקטיבית.
האם אפשר ללמוד על מהותן של חוויות קיצוניות וטראומטיות באופן בלתי אמצעי? השאלה הזאת נמצאת בבסיס הרומן 'טרנטולה' של אדוארדו חלפון, יליד גואטמלה, 1971. הוא פירסם 20 ספרים וזכה בפרסים רבים, זהו הספר הראשון פרי עטו שתורגם לעברית. גיבור 'טרנטולה', שמסופר בגוף ראשון, נקרא אדוארדו חלפון, וגם הוא, כחלפון עצמו, סופר יהודי ממוצא גואטמלי שחי בברלין. האירוע המכונן של הספר, לפי ראיונות שנתן, היה אמיתי לגמרי. עם זאת, חשוב לחלפון הסופר לשמור על ריחוק ולהגדיר את 'טרנטולה' כרומן, פיקשן לכל דבר. המשחק הזה עם הראש של הקורא הוא חלק מעבודתו, שמרבה לעסוק בשאלות של זהות וזיכרון.
השנה היא 1984. אדוארדו הוא בן 13, בן מהגרים מגואטמלה שנטמע יפה בפלורידה. אין לו כוח לבית כנסת בשבת, הוא נפטר מהכיפה ומהטלית, ומבריז מארוחות שבת: "ניסיתי להימנע מהיהדות או לעקוף אותה בכל דרך אפשרית. כמו שיוצאים ממסיבה בשקט, בלי לומר מילה או להיפרד מאף אחד". כדי לקרב אותו מחדש ליהדות, הוריו שולחים אותו ואת אחיו למחנה קיץ יהודי בגואטמלה, שאותה עזבו רק שלוש שנים קודם, נמלטים מהכאוס הפוליטי והחברתי שאליו הידרדה המדינה. המחנה מתחיל ככל מחנה קיץ בשנים ההן — שילוב של טבע, הרפתקה ואחריות — אבל מידרדר לסיוט, כשהמדריכים משחזרים בו מחנה ריכוז נאצי ומענים את הילדים עינויים פיזיים ונפשיים. "חייל אחד פקד עלינו לרדת על ארבע... כרענו על הברכיים והנחנו את כפות הידיים על האדמה... לזחול, צעק, וכולנו התחלנו לזחול בקרחת היער, בלי מטרה ובלי לעצור, גוש אחד של ילדים זוחלים בקרחת יער". הטרנטולה שבשם הספר היא האופן שבו רואה אדוארדו הילד את צלב הקרס על שרוולי המדריכים.
הרומן נע בין שני צירי זמן: מה שקורה במחנה הקיץ לבין ההווה, שבו חלפון פוגש בברלין את סמואל בלום, המדריך הבלונדיני מהמחנה, ומנסה להבין ממנו מה קרה שם ולמה. "איך אתה מרגיש כאן בברלין, אדוארדו, בתור יהודי?" שואל המדריך. "ידעתי איזו תשובה הוא רוצה לשמוע; שיהודי לעולם אינו חש בנוח בברלין, שיהודי משוטט בברלין אפוף פחד קדמוני שעבר אליו בירושה, כאילו הוא מטייל במוזיאון שואה או במחנה ריכוז ענק או בשדה מוקשים... וכשהוא מביט בפנים של צעירים או בלונדינים הוא מיד מדמיין אותם במדי נאצים, וכשהוא מביט בפנים של זקנים הוא תוהה מה הם או בני משפחתם עשו בשנים ההן, אם הם הרגו, או סייעו, אם שיתפו פעולה, אם הסגירו, אם הניחו לזה לקרות". אבל חלפון שבספר לא אומר את כל אלו. הוא שותק. אולי כי הוא סופר, ואולי כי הוא לא רוצה לתת למדריך את הדלק שהוא זקוק לו כדי להצדיק את עמדותיו: "ילדים יהודים... צריכים ללמוד מוקדם ככל האפשר שכל השאר אנטישמים, שהשנאה העתיקה הזאת מניעה את העולם כולו".
חלפון מגלגל את הסיפור המצוין שיש לו ביד בבהירות וישירות. לעיתים נדמה שהרומן הזה פשוט מדי, אולי אפילו מתאים לבני הנעורים, אבל משהו בו נותר מרוחק ולא פתור, כשדווקא העירפול הזה מסגיר את האמת, שהיא תמיד יותר סתומה וחמקמקה ממה ששוחרי המסר הברור מבקשים. למשל, ברגע השיא של השיחה עם המדריך, רגע הגילוי, חלפון בוחר שוב לשתוק ולהתבונן בסצנה כמו-לסבית זולה ומשונה של שתי תאילנדיות בגרביוני זברה, שנראות כמו תאומות ורוקדות חבוקות על רקע וילון חרוזים.
עבור ישראלים הקריאה ב'טרנטולה' היא כפולה, אולי משולשת. אנחנו קוראים אותו כעם שעבר את השואה, אנחנו קוראים אותו כעם שמדכא ומצלק את ילדיו של עם אחר, וחלקנו קוראים אותו גם כסיפור הגירה: סיפורו של ילד שעזב את מולדתו, נכד לסב שעזב גם הוא, ניצול אושוויץ שהגיע לגואטמלה "רק כי איזה דוד רחוק שלו היגר לשם לפני המלחמה", ובן להורים שהחליטו להימלט כי בחוץ "היו עכשיו עוצר וניידות משטרה וחיילים לפיזור הפגנות ויחידות נגד חטיפות ושוטרים חמושים בכל פינה וקולות בלתי פוסקים של יריות ופיצוצים מהמלחמה". ברלין המתעתעת לא תהיה לו בית, וכנראה גם שום מקום אחר לא. •
