לקחו גם את המידברן. מי לקח? לאן? איך בכלל אפשר לקחת משהו שכבר נמצא במדבר כשאתם במדינת מדבר? לא חשוב, אתם יודעים למה אני מתכוון; "מדנית גרינברג ועד אגם רודברג: הישראליות עושות את המידברן" היא כותרת ידיעה שפורסמה השבוע במדור האופנה של 'וואלה', שתי דקות אחרי שחצי מהפיד שלכם – החצי שלא הוקדש לפוסטים על 'מקום שמח' – התמלא בצילומים של אנשים שאתם מכירים עושים את המידברן.
כך הפך עוד אירוע מאלטרנטיבה אופציונלית למיינסטרים נדוש ומחייב עוד בטרם הספקתם להגיד 'גיא פינס'; ועיריית תל-אביב העלתה פוסט על מבצע (חמוד) לניקוי חינמי של רכבכם שחזר בוודאי מלוכלך מהמידברן; ואני מניח שבשנה הבאה רמי לוי כבר ייקח חסות על האירוע כולו.
זה לא חדש – כולל היבבה האוטומטית הזו שלי – אבל באמת שהמרחק בין שוליים למיינסטרים בישראל מעולם לא היה בלתי קיים יותר.
פתחתם כאן פסטיבל אלטרנטיבי? ביומיים הראשונים עוד יגיעו אליו אנשים ממשיים, כמוני-כמוכם-כמו חמישה משוחררים טריים ואמא של אחד מהם; שנייה אחר כך יגיעו המשפיעניות עם צוותי הסטיילינג; ומשם זה כבר יתגלגל במורד המדרון החלקלק הרגיל בואכה דנית גרינברג, לירז צ'רכי ואגם רודברג, שנתנה את ליטרת האינסטה שלה בפסטיבל והמשיכה היישר לסיקס סנסז שחרות כי המדבר סתם מלכלך, בינינו.
הדינמיקה ישנה ומוכרת. כפי שפסטיבל האוכל ואירועי 'בתים מבפנים' התל-אביביים התחילו בשעתם כסוג של מיזמי-צד שוליים עם ערך מוסף ממשי והפכו במהירות למפלצות תהילה, תורים, המונים ובינוניות, גם מידברן – כמו אחיו האמריקאי הבכור, ברנינג מן – הפך מחוויה אלטרנטיבית ייחודית שמסמנת איזו מהות לסמל סטטוס סחי ממוסחר. רק שבמקרה שלו – בניגוד למקור האמריקאי – זה קרה בכלום זמן.
אולי זה כי הגענו לשיאנו בכל הקשור לבליעת השוליים קומפלט על ידי המיינסטרים, שאפילו לא מחכה בנימוס לתורו אלא פשוט מעכל כל מה שעולה, ברגע שעולה, על השולחן. מי בכלל עוד אלטרנטיבה בישראל? אביהו פנחסוב היה, לרגע, "בבון של יפו", ומיד נשאב לתפקיד ראשי בפריים-טיים. נגה ארז היא פרויקט תשתית לאומי. ג'יין בורדו להקת חתונות. גלעד כהנא מפרסם בנק.
נשאר, אולי, אינדינגב, סקירה שנתית יעילה של כל מה שעדיין מצליח לנוע, לפחות חלקית, בשולי הדרך, ותכף ייבלע בכביש המהיר. על תרבות נגד אין מה לדבר, כולנו עכשיו בעד. יחד ננצח, בצוותא נשתעמם.
