ב-90 הדקות של צפייה בסרטו של שי כרמלי פולק "הים" ליוותה אותי אמירה – הבקשה – "אל תהיה אדיש". את שלוש המילים הללו, "אל תהיה אדיש" העלה לדרגת צו מצפון עליון מריאן טורסקי המנוח, יהודי פולני שורד אושוויץ, שורד צעדות המוות, עיתונאי, הוגה דעות ובעיקר היסטוריון של שואה.
טורסקי נשא בחייו - הוא נפטר השנה בגיל 99 – בתארים רבים והשמיע נאומים רבים, אך המצוטט ביותר היה נאומו בטקס לציון 75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ ב-27 בינואר 2020. הוא פנה בו לצעירים הרבים שהגיעו למקום, בהם גם נכדיו. "אני", אמר להם במילותיו טורסקי, "מעומק ניסיון החיים שלי מעלה בפניכם את הדיבר ה-11, את הוראת הקבע לחיים הגונים: 'אל תהיו אדישים'. אל תהיו אדישים מול אפליה, ניצול, השפלה, התעמרות, דיכוי, רמיסת זכויות אדם. זכרו את ההמשך: אדישות הורגת".
"הים" לא מצטיין באיכויות קולנועיות. רבים היו לפניו סרטים על ילדים אבודים בערים גדולות והם תמיד נוגעים ללב. הייחוד שלו הוא לא בסיפור אלא בנרטיב: הישראלים לא חייבים, אומר הסרט, להיות פעילים במאבק פוליטי-מדיני כזה או אחר כדי להיות בסדר עם מצפונם ועם ערכיהם, די והותר שלא יהיו אדישים. הם לא נדרשים לחבק, לאמץ ולהזדהות עם גורלו של ילד פלסטיני אבוד ברחובות בני-ברק ותל-אביב. מספיק שיחייכו אליו, שלא יציקו לו בגלל שפתו ומוצאו ושייתנו לו הוראות אמת כיצד להגיע אל מחזור חפצו, אל הים. שלא יפנו את גבם, לא אליו ולא אל אביו המחפש אחריו, שיתנהגו כבני אדם.
זה באמת מה שקורה בסרט (המתרחש לפני מלחמת חרבות ברזל); הישראלים, כמעט כולם, הם אנושיים, בלי הבדל דת, לאום ומגדר. רק בדקות האחרונות של העלילה, כשהמשטרה עוצרת (בלי אלימות ובהתאם לחוק) הן את הילד והן את אביו כשוהים בלתי חוקיים, נוצרת סיטואציה שבה יוצר הסרט מבליט את אכזבתו מיושבי בית קפה תל-אביבי טיפוסי: עדים בשקט למעצר.
היום, להבדיל מהתקופה שבה הוסרט "הים", נראה שהקריאה להתנערות מאדישות היא כבר בקשה גדולה מדי. הפרסום השבוע של משרד הבריאות הפלסטיני על 70 אלף עזתים הרוגים עד כה במלחמה לא הזיז שריר על פניה של החברה הישראלית, מהשמאל עד הימין. אנחנו כה שקועים כעת בריפוי פצעי עצמנו ובחשבונות והתחשבנויות על מי אשם במחדל הנורא שהוביל ל-7 באוקטובר, שליבנו גס ואטום לגורלם של הפלסטינים ברצועת עזה. הרי הם קיבלו את מה שמגיע להם, לא כן? מבחינתנו, הם לא בני אדם, הם אבק אדם.
אודה: אינני מאמין למספר 70 אלף. להערכתי הוא מנופח מאוד. אבל העובדה שלא צה"ל, לא שב"כ ולא אף גורם רשמי ישראלי אחר ניסה להפריך אותו, מוכיחה עד כמה לא אכפת לדעת הקהל הישראלית מה"נתון" הנורא. הייתי מעדיף תגובה ציבורית נזעמת בנוסח "שקר גס! תעמולת זוועה! אנטישמיות!" מהדממה האדישה העכשווית. אנחנו בכלל לא דורשים לדעת האמת. בין כה וכה האמת לא תזכה לחמלה מצידנו. כאילו חמלה לקורבנות אוכלוסיית האויב הלא-מעורבת סותרת במשהו את הכאב מהקורבנות שלנו.
לכו לצפות ב"הים", סרט על תקופה שבה לא הקפנו את עצמנו בחומת אדישות.
