"באתי לבדר", האלבום החדש של שאנן סטריט ודי-ג'יי מש (מישר כהן) עוסק בכאן ובעכשיו, כפי שסטריט שר בשיר הנושא: "מתפוצץ כבר שלושה עשורים / החיים מַרים אבל אני מֶרים". אולם לקראת סופו הוא מבקש להקטין את הציפיות ממנו ("מפחיד לחשוב לאן יכול כדור השלג להתדרדר / ומי אני בכלל אני רק באתי לבדר"), למרות שהוא ממשיך לשאת על גבו את הצלב החברתי-פוליטי.
זו תמיד הייתה הגישה של סטריט, הן באלבומי הסולו וגם עם הדגש נחש: לשיר שירים שלא רק יגרמו לכם לזוז, אלא גם יחייבו אתכם לחשוב. את התנועה לרגליים מספקים הסימפולים של די-ג'יי מש, שריכז כאן שמונה שירים לא ארוכים שמושכים ליינים מכמה קלאסיקות ישראליות מהאייטיז והניינטיז. לא בטוח שאז היה טוב יותר, אך לפחות הייתה מספיק מוזיקה טובה שניתן להישען עליה גם אחרי 30 ו-40 שנה.
ב"זיליון דולר" המעולה, למשל, החיבור בין הלהיט של רפי פרסקי לבין שורות כמו "חצי מדינה להשכרה חצי מדינה זה מפונים / בכל זאת השכירות בעננים - לך תבין", נשמע טבעי ומשרת את המחאה של סטריט. גם ב"עיר במקלט" המבוסס על השיר האיקוני של אהוד בנאי, סטריט לא לוקח שבויים ("ישראל 2025 / התחתנה עם נתניהו וקיבלה טבעת אש / עם ממשלה הכי הכי ימינה / את הגבולות הקטינה בנימינה עד קסטינה"). השורות הללו הן כמעט מקור של מים חיים במדבר המתקרנף והאמוני שהוא עיקר הפופ הישראלי בשנתיים האחרונות.
למרות שהרעיון לחבר את החדש עם הישן נכון, בכמה מקרים ב"באתי לבדר" הקלאסיקה מוטמעת באופן פחות חלק. למשל ב"לאישה שאיתי" (שבו מתארח אלרן דקל) המבוסס על "האישה שאיתי" של דויד ברוזה. גם "שם שיט על הביט", המבוצע עם מירו, מושך מדי לאגרסיות שאפיינו את שב"ק ס', והסימפול מ"אדי" של פונץ' קצת הולך לאיבוד. שתי ההחמצות האלו לא פוגמות במסר החשוב העולה מהאלבום, שלא פוחד לשאול מה קרה לנו, וגם לדרוש תשובה.
