היא גם שחקנית וגם טייסת. או גם טייסת וגם שחקנית. "אין חשיבות לסדר", טוענת נועה צפריר, שכבר רגילה להתנהל בחלוקת קשב מתמדת בין שני העולמות שגועשים בתוכה. בארצות-הברית היא מתיישבת בקוקפיט, אוחזת בהגה ו"מרגישה כמו ציפור, שיא הכיף". בתל-אביב, במלחמה, כקצינת מילואים בחיל האוויר, חצתה את הכביש של הקריה והתייצבה במדי אל"ף לסדנת מחזאות בתיאטרון הקאמרי.
"ושם, תוך כדי כתיבה, הכל התערבב לי", מספרת השחקנית-טייסת שמוסיפה עוד תואר לשמה – יוצרת. לאחרונה, בערב קריאה מבוימת בקאמרי, עלתה המערכה הראשונה מהמחזה שכתבה, "הבת של אליס מילר". היא בתפקיד הראשי ("קראתי לעצמי אנפה, כמו הכיכר שיש בכל בסיס"), מרים זוהר בתפקיד סבתה, ענת ברזילי ביימה. דמותה האיקונית של אליס מילר, שלפני שלושה עשורים חוללה מהפכה ופתחה את הדלת של קורס הטיס הצה"לי לנשים, לא משוחקת על הבמה, "אבל אליס מילר האמיתית הגיעה לאולם, נהנתה והתרגשה".
"הייתי מאוד בדיסטנס"
הקטע הוא שצפריר ("אני על-גילית, עברתי את ה-30, אבל אם אנקוב בגיל המדויק המלהקות ישלחו אותי לאודישנים של בנות 40, ואני עוד לא שם") מעולם לא חלמה על קורס טיס. רק לפני שנים ספורות לבשה, לראשונה בחייה, את הסרבל. וזה מוזר, מפני שהיא הבכורה משלוש בנותיו של אל"מ (במיל') גיל צפריר, ששירת בחיל האוויר במשך 30 שנה כנווט קרב.
"הצבא לא היה נוכח מאוד בבית שלנו מפני שאף פעם לא גרנו בבסיס", היא מספרת. "גדלתי בבני עטרות, המושב שממנו צופים בנוף פריחת המטוסים של נתב"ג, ומבחינתי אבא לא היה איש צוות חיל האוויר, אלא קצין גינה, זה שמטפל במה שהתקלקל ומשקה ומסדר. הוא לא הגניב אותי על הרעיון של קורס טיס, הוא מעולם לא אמר לי, 'נועה, תראי, הנה אף-16'. למה? נראה לי שזה היה על רקע מגדרי. היום יש הרבה יותר פתיחות ומשדרים לבנות שגם הן יכולות. איתי הוא נזכר טיפה מאוחר מדי".
זה קרה ממש לפני שהתגייסה. "כיוון שמאז ומתמיד חלמתי להיות שחקנית נרשמתי לתיכון תלמה ילין. אחרי שנה נשברתי מההשכמות ומהנסיעות לגבעתיים. עברתי למקיף יהוד, ליד הבית, התקבלתי למגמת תיאטרון, היה אחלה וזה היה הוויז'ן שלי לעתיד. שנייה לפני הגיוס אבא ראה בי משהו שעד אז נעלם מעיניו ופתאום הוא אמר לי, 'נועה, את שומעת? קורס טיס תפור עלייך, תעשי כמוני, לכי לשם'. לא הבנתי מאיפה זה צץ".
הצתה מאוחרת.
"ממש. שאלתי את אבא, 'על מה אתה מדבר? מה לי ולמטוסים? בחיים שלי לא ראיתי קוקפיט, אני הולכת לקצונה ייעודית בחיל האוויר ואחרי השחרור אירשם לבית ספר למשחק'. וזה אכן מה שהיה. כשהייתי שלישה בטייסת, המילואימניקים היו אומרים לי, 'בואי תראי את המטוס' ותמיד עניתי, 'תודה, אבל זה לא מעניין אותי'. הייתי חמודה וסחבקית, אבל מאוד בדיסטנס, 'אני לא יוצאת עם טייסים'. למרות שאהבתי אקסטרים ואקשן ולמרות שיש לי רישיון לאופנוע וגם אוסף של אופנועים, הייתי מנותקת לגמרי מהעולם הזה".
אחרי השחרור היא המשיכה במסלול שהועידה לעצמה. "אני לא קוראת לזה חלום, זאת תוכנית", היא מצטטת פתגם קסם ששמעה ממנטור כלשהו, ששמו פרח מזיכרונה. "אני בוגרת בית צבי, שיחקתי בהבימה ובבית ליסין. עשיתי הרבה פרסומות, עשיתי פיצ'רים למגזר החרדי, אני נחשבת ליקירת המגזר. הצד האמנותי שלי מגיע מאמא, רות צפריר, מתכננת נוף במקצועה שמנגנת על המון כלים. אנחנו חיים בעולם של סלבס, אבל יש גם שחקנים כמוני שעוד לא עשו את הפריצה. אין לי אופי של טיקטוקרית שמצטלמת בבגד ים".
פתאום מבזיק בה זיכרון. "יו, איך שכחתי לספר לך?" היא דופקת על המצח, "הפעם הראשונה שחלמתי על טיסה הייתה בבית ספר למשחק. באחד השיעורים התבקשנו להביא חלום לכיתה, וחלמתי שאני טסה באיזה כלי טיס שקוף ונוחתת במים רדודים עם פסנתרים! החלום שלי, מוזר ככל שיהיה, הפך להפקה. לבשתי סרבל, הקלטתי את אבא שלי בפקודות קרב, עשיתי אלמנטים של התעמלות קרקע, תחליף לאקרובטיקה, הוספתי גלגלון וסיימתי עם רגליים בגיגית מים בעודי מנגנת על פסנתר".
זה היה חלום טוב?
"נפלא. כשסיימתי את השואו הסתכלתי על הבמאית והיא אמרה לי 'על הפנים'. שאלתי למה זה לא היה טוב והיא ענתה: 'אין דרמה, כל החלום שלך היה טוב, עם חלומות טובים אין מה לעשות, צריך חלום רע, משהו שהתחרבש לך'. כשהייתי צעירה לא הבנתי מה זה מנגנון דרמטי. גיבורת המחזה שלי לא רק מוצלחת, היא גם מתרסקת".
בין שתי תשוקות
נקודת המפנה בחייה הייתה כשחגגה 30, קצת לפני הקורונה, והוריה הפתיעו אותה במתנה שלא ציפתה לה. "טייס ליום אחד" (בפועל "חצי שעה של טיסה עם מדריך") והיא נדלקה ברמות-על. "זו הייתה חוויה משוגעת, ועל המקום החלטתי להירשם לבית הספר לטיסה בהרצליה, אבל עדיין הייתי נאיבית, זה לא שחלמתי לראות את עצמי כקברניטה. התחלתי את הקורס ופתאום גיליתי שיש שמונה תיאוריות, מטאורולוגיה, נווטות וטכניקה. מה לי ולטכניקה? אני בוגרת מגמת ספרות ותיאטרון, עשיתי שלוש יחידות מתמטיקה. הודעתי למדריך הטיסה שאני פורשת כי אין לי סיכוי להצליח בתיאוריות, והוא אמר, 'אני מאמין בך, שבי על התחת כמה שצריך, תתאמני קצת יותר מהחבר'ה הריאליים ותצליחי'. אז התיישבתי ועברתי את כל התיאוריות במכה הראשונה ובציונים גבוהים".
הקורונה האריכה את תקופת הלימודים, וגם חנקה אותה כלכלית. "את רוב השיעורים מימנתי בעצמי, מעבודתי כשחקנית, וכשהעבודה נעצרה ביקשתי עזרה מההורים. בתקופת הדיכאון ההיא, שיעורי הטיסה היו גלגל ההצלה שלי".
שבוע לפני שקיבלה את הרישיון הפרטי היא חגגה את הנ"צ הזה באולפן, כשהקליטה את "סולו בשמיים", שיר נידח של להקת חיל האוויר. "כשצילצלתי לקובי לוריא וקובי אושרת לבקש את אישורם, הם בכלל לא זכרו אותו. צילצלתי גם לחיים צינוביץ', שביצע אותו במקור, ושאלתי אותו אם זה בסדר שאני מחדשת את השיר בגרסה שונה, בלשון נקבה'. זה היה עקרוני לי, הבנתי שטיס הפך למקצוע גברי – גם בצבא וגם באזרחות טייסות מהוות אחד עד חמישה אחוזים – בגלל ההבניות החברתיות ובגלל שלילדות ונערות לא היה מודל. אפילו אבא שלי לא העלה בדעתו להסב את תשומת ליבי לעיסוק הזה".
את בוכה על חלב שנשפך?
"לא, אני לא מצטערת. כשאומרים לי 'איזה פספוס, יכולת להיות טייסת במדים', אני אומרת את האמת – בכלל לא בטוח שהייתי עוברת את קורס הטיס בצה"ל. בכל מקרה, חיל האוויר קולט טייסים רק עד גיל 26. פיספסתי את המועד. אני גם לא שם מנטלית. מה, אני אחזור לעשות שלשות ולהצדיע?"
ואז היא שמעה על ישראלים שלומדים בארה"ב. "אמרתי, 'טוב, אני אמשיך רק עוד קצת'. באמת שלא כיוונתי כל כך גבוה, בכל פעם ראיתי רק את המשוכה הבאה והתרכזתי רק בה. עברתי יבשת, למדתי באקדמיה לתעופה באיזה חור סטייל ערד, אבל בפלורידה, הוצאתי רישיון לטוס בכל תנאי מזג האוויר, וקפצתי ארצה לחתונה של אחותי הקטנה שהתקיימה ב-4 באוקטובר. רקדתי עם נועה ארגמני, שהיא חברה של אחותי, והיינו באורות. אחרי שלושה ימים, בשבת, הטבח.
"מיד הבנתי שזאת מלחמה ושהביקור הזה יתארך. התחלתי להרים טלפונים, 'אני קצינת ניהול, אני יודעת מה לעשות במלחמה, תגייסו אותי ותשלחו אותי לאן שצריך'. אחרי שבועיים גויסתי והתחלתי לנדוד על הקו. עשיתי מאות ימי מילואים בגלל מחסור בכוח אדם, ובין לבין טסתי לארה"ב להשלים את הרישיון המסחרי שלי, מטורף".
והיא עשתה את זה תוך כדי שינוי מיקום. "עזבתי את בית הספר הראשון אחרי שאירעו בו שתי תאונות קטלניות בחצי שנה. המדריכה המקסימה שלי נהרגה במקום וחניך וייטנאמי נשאר צמח. עברתי לאקדמיה אחרת, גם היא בפלורידה, וגיליתי שאני הישראלית היהודייה היחידה בבית הספר שרוב האוכלוסייה שלו ערבית".
להפתעתה, כולם קיבלו אותה "בידיים חמות. המפגש הראשון שלי עם מדריך הטיסה היה בערב יום השואה, והמשפט הראשון שיצא מפיו היה 'את יהודייה?' עניתי 'כן' כשהלב שלי כבר על 200. בראש שלי רצו סרטים, בערב יום השואה אני לבד בחדר עם טייס מצרי. אבל אז הוא אמר, 'רציתי להגיד לך שלא משנה מה אומר ראש הממשלה שלך ומה אומרים בעם שלי, אנחנו כאן כדי לטוס'. הפכנו לחברים ממש טובים.
"כשקיבלתי את הרישיון המסחרי יכולתי לקבל גם ויזת עבודה ולהישאר לעבוד שם, אבל היה לי ברור שאני ציונית אידיוטית שחייבת להיות בארץ ובנוסף, התגעגעתי מאוד למשחק. הייתי מאושרת בכל פעם שהטסתי את המטוס והנחתי אותו בשלום, אבל בלב שלי זכרתי שאמרתי למשפחה שלי: 'אני אמות אם לא אעשה תיאטרון ואמנות ויצירה'. המציאות של גם וגם יצרה קונפליקט בין שתי התשוקות".
לדבריה, גם הסביבה מתקשה לעכל את הדואליות שלה. "הלכתי לחתונה של חברים, שני שחקנים, והם הציגו אותי בתור 'הטייסת'. נפגעתי. זה אומר שבתור שחקנית אני לא מספיק טובה? אמרו לי שזה לא היה עלבון, אלא מחמאה. טייסת זה הרבה יותר סקסי, יותר יוניק, שחקנים יש מלא".
"כל המדינה בטראומה"
את "הבת של אליס מילר" היא התחילה לבשל בארה"ב וכשהחליטה שזה יהיה שם ההצגה – ביקשה את אישורה. "כתבתי לה בפייסבוק 'אשמח לדבר איתך' ופתאום קיבלתי ווטסאפ: 'היי נועה, זאת אליס מילר'. התרגשתי כמו גרופית בת 16".
בהצגה, רס"ן אנפה מילר, טייסת בכירה בחיל האוויר שמועמדת להיות מפקדת הטייסת ולהתקדם לדרגת סא"ל, נפצעת בתאונת טיסה קשה ומתניידת עם קביים. מפקד הטייסת מתרץ בדרכים שונות למה היא עדיין לא כשירה, והיא מתחילה לחשוד שזה בגלל היותה אישה. "ואז אני מרפררת לאמא אליס ומטיחה בו: 'אתה גם רוצה שנשלח את המיידלע לסרוג בבית?' זה עדיין רלוונטי לימינו, אבל רציתי להאיר צד נוסף. אפילו אנפה, הטייסת השקולה והמקצועית, היא לא רובוט והיא לא חסינה, כשהיא בטראומה גם היא צריכה שיטפלו בה, וזאת לא בושה להגיד 'אני צריכה עזרה'. עכשיו, שנתיים אחרי, אין מי שלא אומר 'יש לי טראומה', זה כמעט כמו לשאול מה מזג האוויר".
את בטראומה?
"כל המדינה בטראומה ולדעתי חייבים להעניק סיוע נפשי גם למפקדים גבוהים, שלאור ניסיונם מצטיירים כבלתי פגיעים כמו טייסים. אנפה נשלחת לסדנת דרמה-תרפיה בתיאטרון, והמפגש עם מנחה הסדנה (גל פרידמן) מוביל אותה למסע מטלטל שבסופו היא פושטת את מדי חיל האוויר לטובת הבמה. הכי ספוילר".
עכשיו היא שוב נקרעת. מצד אחד עליה להמיר את הרישיון האמריקאי המסחרי שלה לישראלי ("זה אומר 14 תיאוריות"). מנגד, היא משתוקקת לסיים את המערכה השנייה ולחפש אכסניה להצגה שלה. "חברים שלי מייעצים לי להסתער קודם כל על ההמרה כדי שאוכל ללכת לאל על, להתפרנס ולחסוך כסף לתקופה של כתיבה, אבל לא הכסף מניע אותי בחיים. יכולתי להביא את הכישורים שלי לאיזו משרה בהייטק ולהרוויח טוב, אבל אני חייבת ליצור. גם כשאקבל רישיון ישראלי לא אלך לאל על אלא לאיזושהי חברה קטנה שתאפשר לי לשחק. אני לא יכולה לתת לו"ז אילוצים גם למנהל התיאטרון וגם למנהל הטיסה. זה כבר מוגזם".
איך זה שאת רווקה?
"תמיד אמרתי בצחוק שאני הכבשה השחורה של המשפחה. שתי אחיותיי גבוהות ואני מטר וקרקר, מטר שישים כולה. בילדותי קראתי את הספר 'פתאום באמצע החיים' של דבורה עומר על זוריק, ושאלתי את עצמי, 'מה, זה הגיוני שהטייס יושב על כרית?' עובדה. לטיסה ב'ססנה' אני מביאה כרית מהבית שבלעדיה אני לא מגיעה לדוושות".
נו?
"יש לי שלוש אחייניות ואני אוהבת את הפוזיציה של דודה שרופה. אמא שלי לא לוחצת עליי, מי כמוה יודעת שאני בלתי לחיצה".
נו?
"בחרתי בחירות לא כל כך מוצלחות ותודה לאל שלא התחתנתי. יש בי משהו מאוד טיפולי וחשבתי שהאהבה תנצח הכל וזה לא עבד. מאז אני קצת בורחת ואני לא בשום אפליקציה, אבל אני מקווה שמתישהו אמצא את הפינה שלי, פרטנר שהוא חבר, זוגיות שהיא גב חזק. כל המלהקים מכירים אותי. אולי לשם שינוי הם ילהקו לי בן זוג במקום תפקיד?"
יש עדיפות למילואימניק?
"אין עדיפות למייקל. גרתי בארה"ב, הכרתי את הנשים שעובדות בלמצוא חתן אמריקאי ולקבל אזרחות, וזה חידד לי עד כמה אני מחוברת לישראל. האנגלית שלי מדהימה, טסתי באנגלית ואני יכולה לשחק באנגלית, אבל אני רוצה לחיות על אדמת המולדת".
