תארו לעצמכם שז'רקו לאזטיץ' לא היה מסכים לחזור בו. זאת צריכה להיות השאלה.
כי אם, חלילה, מאמן מכבי ת"א לא היה מביט לאחור ופשוט עולה על מטוס ומתפוגג, זו כבר לא הייתה בעיה שלו. אלה אנחנו שהיינו נשארים פה עם עצמנו, ועם התבשיל העכור, הבלתי ראוי למאכל, שנהיה מהכדורגל שלנו.
בתוך עולם עקום שבו לכל חמום מוח יש את הכוח לפוצץ משחק של 30 אלף צופים, ושבו אליפות מוכרעת בעקיפין בגלל אלימות, היה צריך לעצור ולא להסכים גם לזה. לא, לא. הסוררים והפירוטכניקה שלהם לא יקבעו מי יישאר ומי ילך. ולא משנה כמה שישיות מכבי תקבל. גם אם היה צריך להקריב את המשחק נגד אשדוד ואת הבאים. רוצים מלחמה? תהיה מלחמה.
טוב שלאזטיץ' התפטר ויותר טוב שחזר, גם אם זה היה צפוי. בכך המאמן עשה טובה גדולה לקומץ החוליגנים שטעו לחשוב שהכריעו מועדון שגדול מהם, ובעיקר למכבי, שהייתה על מסלול איבוד שליטה, וממקום של החזרת הכוח לידיה יצאה למאבק.
מכבי נראתה אתמול כמו מועדון שהפסיק לראות בעיניים ויצא לקרב על שארית הערכים שלו. מיץ' גולדהאר והדרך שבה ימשיך להתמודד עם הקומץ האלים, שחלקו הורחק, או עם ארגון האוהדים "פנאטיקס" שהזיזו את הגבינה שלו, יוכלו להוביל למפנה. לא רק למכבי, אלא גם עבור מועדונים אחרים, חלשים יותר, שמונהגים בפחד ומפסידים מדי יום לאוהדים שלהם.
בסופו של יום לאזטיץ' חוזר כמנצח. המאמן הלא פופולרי, עוד לפני התבוסות האחרונות, מחובק מקיר לקיר. יש לו תעודת ביטוח לכל שישייה שלא תבוא. ובעיקר הוא נתן לכולנו שיעור קטן.
יש מצב שממרחק הזמן נזכור את לאזטיץ' יותר בזכות זה ובזכות המאבק שנפתח אתמול, ופחות בגלל הכדורגל של מכבי ת"א.
