לא מזמן, בעת שיטוט באגף הופעות העבר באפליקציה של כאן, עצרתי על הגרסה המצולמת ל"ארץ טרופית יפה", האלבום שדרכו מתי כספי הביא לארץ את בשורת המוזיקה הברזילאית. שתיים מאלו שהשתתפו בו כבר לא איתנו (קורין אלאל וצילה דגן), השלישית נהנית כעת מקאמבק (יהודית רביץ). תפאורת הקרטון הזכירה הצגה בבית ספר יסודי, הריקודים העלו חיוך, והכפתורים בחולצות של הגברים (חברי הפרברים, וכספי עצמו) היו פתוחים כמעט עד לסף הרף הפלילי; אך המוזיקה שהוקלטה ב-1978, נותרה חלומית ומתוקה בדיוק כמו אז.
ב"המיטב", האוסף של מתי כספי שיצא לאחרונה על גבי תקליט כפול, יש נציג אחד מאותו מופע, "סמבה בשניים", המבוצע עם רביץ הצעירה. לצידו תמצאו כאן נציגות מכובדת לקריירת ההקלטות של כספי משני העשורים המרכזיים לפעילותו – הסבנטיז והאייטיז.
22 שירים מפי האיש ששאל פעם כמה שירים אפשר להמציא בכלל – ולפי הרשומות מעורב בהרבה יותר מאלף שירים (!) — הם בקושי טיפה בים, אך "המיטב", כמתבקש משמו, מגיש את התמצית ואת המבוא להכרת שיאיו של כספי.
שני אלבומי המופת הראשונים שלו, שנשאו את שמו, מרכיבים כמחצית מהתכולה כאן, ובצדק. "סוף היום", האלבום הכי מרשים של כספי, שמשום מה נכשל כשיצא ב-1981, הצליח לשלוח שלושה נציגים מרהיבים – שיר הנושא, "עוד תראי את הדרך" ו"ימי בצורת". בהמשך מקבלים כמה דוגמאות להומור ולרומנטיקה של כספי – עם שניים משיתופי הפעולה היפים ביותר שלו עם אהוד מנור, "שיר עם נקי" ו"ילדותי השנייה".
לרוב אני נמנע מלהמליץ על אוספים ומעדיף לשלוח את הקוראים להשקיע את זמנם בהאזנה לאלבומים מלאים. אך במקרה של כספי, היריעה הכה רחבה מאפשרת חריגה מהנורמה. 22 השירים שבאוסף החדש מיטיבים להציג את פלטת הצלילים העשירה של כספי – התכתבות עם סשה ארגוב ("שיר ערש" מאלבומם המשותף), התרגום העברי המדויק לגרוב של סטיבי וונדר (למשל ב"עוד תראי את הדרך" או ב"אין שלווה"), היכולת הווקאלית נעדרת הפומפוזיות ("היא חזרה בתשובה") ומעט מעבודתו כמפיק-על ("מה זאת אהבה" עם ריקי גל). באמת שלא צריך יותר מזה, רק שכספי יהיה בריא.
