התחושה המרכזית שנוטפת מכל פריים בדקות הראשונות של "נאנדאורי" היא של זרות. הסרט ישראלי, אבל הנופים הם של חוות והרים ערפיליים. אפשר ממש להרגיש את הקור קופץ החוצה מהמסך. הזרות היא גם של הגיבורה, אישה בודדה במונית (נטע ריסקין), לבושה במעיל אדום, צבע שבקולנוע תמיד מבליט את הגיבור מהרקע. כשהיא מגיעה לכפר, היא מדברת בשפה המקומית אך לכולם ברור שהיא לא משם. מדובר בעורכת דין ישראלית עם משימה רגישה: להביא ילד כפרי מקומי, שגדל אצל דודו, בחזרה לאמו שהיגרה לישראל.
"נאנדאורי" מתרחש וגם צולם כמעט כולו בגיאורגיה, אך באותה מידה היה יכול להתרחש באפגניסטן או על הירח. זה נאמר כמחמאה: אף שהסרט מתענג על התרבות הגיאורגית, הוא אוניברסלי מאוד במהותו. המתלוננים הקבועים על הקולנוע שלנו כ"שמאלני" ו"רק עוסק בפלסטינים", בהם שר תרבות שלא טורח לצפות בסרטים שנעשים כאן, מוזמנים לסור אליו כדי לראות אילו שטויות הם מדברים. זהו סרטה הראשון של הבמאית אתי ציקו, שזכתה עליו בפרס אופיר בקטגוריית הבימוי, לצד פסלונים נוספים ומוצדקים מאוד לצלם שי גולדמן — בצילום שלא נופל מאלו של גדולי הצלמים באירופה ובטורקיה המתמחים בסרטים פיוטיים — ולריסקין המאוד מרשימה.
עיקר הדרמה מתרחשת ביחסים המתהווים בין הישראלית ילידת גיאורגיה שמבקרת במולדתה, לדוד הגיאורגי (רולנד אוקרופירידזה, מצוין גם כן) - גבר בהמי ורגיש במקביל. האוניברסליות של הסרט היא יתרונו וגם בעוכריו. הכל פה עשוי היטב, לעיתים נוגע ומרגש, אבל לאחר הצפייה תהיתי מה היה קורה לו הייתי נתקל בו בפסטיבל קולנוע כסרט גיאורגי למהדרין, עם סיפור על פרקליטה צרפתייה זרה בלי שום קשר לישראל. כנראה שלא הייתי מתלונן, ממליץ לכמה חברים חובבי קולנוע אירופי עדין, וממשיך הלאה בחיי. הסרט עשוי היטב, אך חסר לו מעט פאנץ'.
ובכל זאת יש בו סצנה אחת בולטת שנחרתת בזיכרון, והיא סצנת אהבה יפהפייה במרכזו. נראה כאילו ציקו הסתכלה על סצנת מיטות מיתולוגית שעשה במאי ישראלי יוצא גיאורגיה אחר — דובר קוסאשווילי ב"חתונה מאוחרת" — וחשבה איך היא עושה אותה אחרת, וגם מזווית נשית יותר. הקולנוע הישראלי ידוע לשמצה בטיפול שלו בסקס שמוצג לרוב כאקט משפיל ובהמי. הנה הוכחה שאפשר אחרת.
