ביום שני, להזכיר את חטאיי, פירסמתי מאמר תחת הכותרת "הפעם, להגיד כן". טענתי שם שמשפט נתניהו הורס את שלטון החוק, מגדיל את השסעים, הנזקים הולכים ומצטברים והיד עוד נטויה. אם נתניהו, כתבתי, רוצה באמת לאחות את הקרעים, כפי שהוא טוען - אז בבקשה. יואיל נא לבטל את החקיקה המפלגת, שבה מיעוט דורס את הרוב, החל מחוק ההשתמטות, המשך בחוקים שיש חשש שהם פוגעים בדמוקרטיה ובחופש הביטוי. מכאן ואילך, צריך להודיע האיש שמתיימר להתייצב בראש מחנה אחדות ישראל, חקיקה בענייני משפט תהיה רק ואך ורק בהסכמה רחבה. כצפוי, זכיתי למאות תגובות עוינות וגם לנאצות.
מדוע כצפוי? משום שכבר בפברואר 2018, עוד לפני הגשת כתב אישום, כתבתי שיש צורך ב"התפטרות תמורת מחילה גורפת. האלטרנטיבה תהיה הרבה יותר גרועה". התגובות היו בדיוק כמו השבוע. בעיקר נאצות עם טענות על כך שאני "ביביסט". ושוב העליתי הצעה דומה בדצמבר 2018: "בהנחה ובתקווה שבצמרת הפרקליטות בכלל, ואצל היועץ המשפטי בפרט, מקנן גם שכל ישר, הם יכולים להציל אותנו מהשבר הזה... היועץ יעשה את הדבר הנכון אם יוכל להגיע להסכם כלשהו עם נתניהו על פרישה תמורת סגירת התיקים. לא צריך לעשות את זה למען נתניהו. צריך לעשות את זה משום שזה האינטרס הלאומי".
1 צפייה בגלריה
נתניהו. גם היום, ההסדר הטוב ביותר הוא הפסקת ההליכים תמורת פרישה מהחיים הפוליטיים | צילום: אלכס קולומויסקי
(אלכס קולומויסקי)
בשנים האחרונות כתבתי שוב ושוב בעד עסקת טיעון. הבנתי מהתגובות שאני אדם הזוי, מסוכן, אויב שלטון החוק והדמוקרטיה ומסוכן למדינה. אלא שעברו שנים בודדות. ההרס רק הלך והתעצם. ונדמה לי ש-90 אחוז ממתנגדי "חנינה תמורת פרישה" טוענים היום שזו האופציה הטובה ביותר. היכן לעזאזל הייתם כשזה היה אפשרי?
על הסוס
אנחנו בשלב חדש. נתניהו מרגיש על הסוס, למרות שאין לו שום סיבה טובה להרגיש כל כך בטוח בעצמו. הרי בניגוד לפזמון הקבוע מצד השופרות שלו ש"התיקים קורסים", יש קונצנזוס מקיר אל קיר על כך שלפחות בתיק 1000 ההרשעה כמעט ודאית. ונתניהו יודע שזה המצב. כך שאין צורך לעדכן אותי שהגשת הבקשה לחנינה היא תרגיל של התחמקות מהרשעה. ולמרות זאת, נתניהו הגיש את הבקשה עם ביטחון מוגזם. לא משום שמצבו המשפטי השתפר, אלא משום שהשנים האחרונות הוכיחו שהנזק מהמשך המשפט מגיע לנקודה שמרסקת את החברה הישראלית. ייתכן שזה אִיום. ייתכן שזו סחיטה. הוא רוצה ביטול מיידי של כל ההליכים נגדו ומחיקת כל כתבי האישום, ללא פרישה וללא הודאה.
אבל דבר אחד נתניהו מבטיח: איחוי קרעים. הוא במצב של win-win. זו הבטחה קצת מאפיוזית. אם יש צורך באיחוי, מדוע הוא דורש תמורה של חנינה ללא הודאה? משום שזו לכאורה סחיטה. יקבלו את הדרישה שלו – הוא ניצח. ידחו – הוא יספר שמתנכלים לו כדי להבעיר עוד אש. השופרות שלו כבר התחילו עם קמפיין השקרים: אנסים מקבלים חנינה ורק נתניהו לא מקבל? זו טענת סרק. הרי עבריינים שזוכים לחנינה – זוכים בה רק לאחר שהודו בעבירה, כמו בפרשת קו 300, שם הם לא רק הודו אלא גם פרשו (גם אם כעבור זמן מה) ונפסלו כמעט לכל תפקיד ציבורי. כל האחרים זוכים לחנינה רק לאחר שכבר הורשעו. נתניהו לא רוצה שום דבר מהדברים הללו. הוא רוצה פטור בלא כלום.
וזו בדיוק הסיבה שכדי למשוך לו את השטיח מתחת לקרקע, וכדי שהתרגיל החדש שלו לא יצליח, וכדי שלא יצליח שוב להטיל את האחריות על כל האחרים, צריך לומר לו כן. בתנאי, כאמור, שקודם כל יעשה כל מה שהוא מתיימר לעשות כדי לאחות את הקרעים. לא מילים. מעשים. ואז, רק לאחר שיבוטלו חוקי ההפיכה המשטרית, חוק הגיוס יחול על כולם בלי שטיקים ובלי טריקים, ויוחלט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית - יהיה מקום לחנינה על תנאי. כלומר, הקפאה של ההליכים, שתעמוד בתוקפה כל עוד הוא אכן עומד בתנאים. נתניהו העביר את הכדור להרצוג. הרצוג יכול להכתיב תנאים. לא כדי להציל את נתניהו. כדי להציל את ישראל. מיותר לציין שההסדר הטוב ביותר גם היום הוא הפסקת כל ההליכים תמורת פרישה מוחלטת מהחיים הפוליטיים.
עם קצת יצירתיות
ומה מציעים כל אלה שהתנפלו עליי בנאצות? להיכנס למלכודת של נתניהו. הרי כתב האישום הוגש לפני שש שנים, בנובמבר 2019, והחקירות עצמן – שלוש שנים לפני כן. כבר עשור שאנחנו שבויים של המשפט הזה. וחזקה על נתניהו שהוא יצליח למשוך אותו לפחות עוד שש שנים. ומה יקרה בינתיים? עוד הרס. עוד חורבן. וכאשר יהיה פסק דין, ובהנחה שתהיה הרשעה, יקרו עוד שני דברים. התומכים יעדיפו את גרסת נתניהו. מערכת המשפט תיכנס לשפל חמור יותר מזה שהיא כבר נמצאת בו. ונתניהו - בכל מקרה יגיש ערעור.
אין שום צורך לזלזל בטענות על "מבחן בוזגלו" ו"שוויון בפני החוק". הכל נכון. אבל יש מצבים שבהם צריך לבחור בין נזק הולך ומתעצם לבין נזק קצת יותר קטן. זה מה שקרה בחנינה שניתנה לבכירי השב"כ בפרשת קו 300. זה מה שקרה בעסקה שהושגה עם עזר ויצמן, בימים שבהם כיהן כנשיא המדינה. ואם שם היה צורך בגמישות וביצירתיות כדי להקטין את הנזק - למה להתעקש על נזק הולך וגדל שכל כולו הרס עצמי?
כשהייתי הראשון שהעלה את הרעיון של מחילה תמורת פרישה – התנפלו עליי. אבל צדקתי. יש לי חשש שאני צודק גם הפעם.
בחסדי הגביר
חנינה לנתניהו, או, בעצם, עצירת או הקפאת ההליכים, הופכת גם לעניין מדיני. המעורבות של טראמפ מטרידה. נתניהו לוחץ עליו להתערב בדיוק בזמן שהוא אמור לקבל החלטות הרות גורל. עוד התקפה באיראן? חידוש העימות עם חיזבאללה? מעורבות גוברת בסוריה? כשנתניהו מבקש את חסדיו של הגביר הוא גם מאבד את העצמאות. כל החלטה מדינית שלו תושפע מהאינטרס האישי שלו.
יכול להיות שיש מי שישמח שההחלטות המדיניות יהיו של טראמפ ושהדרישה לחנינה הופכת את ביבי לבובה. אבל אין צורך בתקדים כזה, שבו אנחנו מתקדמים למערבולת בתחום המדיני, המשפטי והפוליטי. ישראל צריכה להיות עצמאית. וזו עוד סיבה טובה לנשיא הרצוג לקחת את המושכות, ולקבל החלטה מושכלת שבה נתניהו הוא זה שנדרש להחלטות ולמעשים למען ישראל. או אז, מֵעַז יָצָא מָתוֹק. הרי זו ישראל שזקוקה לחנינה מעונשו של נתניהו. הגיע הזמן שנקבל אותה.
