העצומה שעליה חתמו השבוע 200 אמנים ואנשי תרבות מרחבי העולם והשוותה בין נלסון מנדלה לבין מרואן ברגותי פשטנית ושגויה. מנדלה, אם לתמצת, נלחם לשחרור השחורים מעול משטר האפרטהייד הדרום-אפריקאי, שהתבסס על הפרדה גזעית בין השחורים ללבנים. בראשית מאבקו הוא דגל בהתנגדות לא אלימה. הוא שינה את דרכו רק לאחר שלא ראה אפשרות אחרת לתיקון המצב. בשל כך נכלא למשך 27 שנים שבהן לא נסוג מעמדותיו נגד האפרטהייד. לאחר שחרורו ויתר על המאבק המזוין והוביל את דרום-אפריקה לבחירות דמוקרטיות עם שוויון זכויות ללבנים ולשחורים כאחד. מנדלה, ללא ספק, הוא מהמנהיגים הגדולים של המאה ה-20.
ברגותי הוא סיפור שונה. כבחור צעיר הוא היה ממנהיגי האינתיפאדה הראשונה, שפרצה על רקע סכסוך לאומי מתמשך בין הישראלים לפלסטינים, ולא על רקע התנגדות למדיניות גזענית של אפרטהייד. בעקבות הסכמי אוסלו הוא נעשה לאחד מחסידי השלום עם ישראל ונחשב לאלטרנטיבה צעירה לערפאת. אך לאחר שהפלסטינים דחו את הצעתו של אהוד ברק למדינה עצמאית ולהסכם שלום במסגרת ועידת קמפ דיוויד 2000, הוא הפך לאחד ממנהיגי האינתיפאדה השנייה, שכללה פיגועי התאבדות קשים נגד ישראלים. לפי הערכות השב"כ בזמנו, ברגותי לא יזם את האינתיפאדה, אך היה ממוביליה לאחר שפרצה. הוא נלכד במהלך מבצע חומת מגן ונידון לכמה מאסרי עולם באשמת רצח חמישה ישראלים ועוד עשרות שנפצעו במסגרת פיגועי האינתיפאדה. דווקא משום שאימץ גם את תהליך השלום וגם את דרך ההתנגדות האלימה הוא נחשב מאז לאחד מגיבורי העם הפלסטיני.
גם היום, לאחר למעלה מ-20 שנים בכלא שהתישו את כוחו, ברגותי נחשב לפי כל הסקרים לאחד הבודדים שמסוגל לאחד תחתיו את החברה הפלסטינית כולה, תומכי חמאס ואש"ף כאחד. הוא מהבודדים שמסוגל לנתב את הפלסטינים לתמיכה בהסדר עם ישראל, שבו הוא עדיין מאמין לדבריו. למעשה, אם אנחנו מחפשים כתובת שדרכה ניתן יהיה, ולו כתקווה, להניע מחדש תהליך מדיני – היא נמצאת בתא הכלא של המנהיג בן ה-66, שכבר לא מהווה סכנה ביטחונית. קלישאה נכונה אחת גורסת ששלום עושים עם אויבים וקלישאה נכונה אחרת גורסת שכשצריכים את הגנב מורידים אותו מעץ התלייה. שתי הגרסאות מסבירות מכיוונים שונים מדוע שחרורו הוא אינטרס ישראלי לכל מי שחפץ שהעתיד שלנו יהיה מבטיח יותר.
מכיוון שאבו-מאזן לא אהוד בקרב הפלסטינים, את חסרונו של ברגותי בהנהגה תפס, לצערם של כל המעורבים בסכסוך, חמאס. כיום חמאס מוכה קשות. אבל אם אנו באמת רוצים להיפטר מחמאס כגורם משפיע, לצד הדרישה לפירוזו עלינו לעודד גם אלטרנטיבה פוליטית. וחלופה לחמאס לא יכולה להיות במאה אחוז לטעמנו.
מי שזיהה את ההזדמנות הזו הוא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שכבר הכריז בראיון שהעניק לאחרונה ל"טיים" שישקול לבקש מישראל לשחררו כדי לחזק אפשרות של תהליך מדיני. כפי שכבר למדנו מאיך שהדברים מתפתחים עבור ישראל בחזיתות השונות, למשל בלבנון ובסוריה, הממשלה הנוכחית מתחילה בהתעקשות ובסופו של דבר נכנעת לדרישות אמריקאיות להתפשר. ואם כך, מדוע לא להקדים פעם אחת את הצפוי שיקרה? מדוע לא לשחרר מיוזמתנו את ברגותי, מתוך מחשבה שבכך גם נצבור נקודות בדעת הקהל העולמית, גם נחליש את השפעת חמאס, ואולי אפילו נצליח ליצור בסיס וכתובת למשא ומתן?
הממשלה הנוכחית מתחילה בהתעקשות ובסופו של דבר נכנעת לדרישות אמריקאיות להתפשר. ואם כך, מדוע לא להקדים פעם אחת את הצפוי ולשחרר מיוזמתנו את ברגותי?
