זעם ביום בהיר / "רייג'-בֶּייט", מילת השנה של מילון אוקספורד לשנת 2025, מתארת תוכן אינטרנטי ש"תוכנן במכוון כדי לעורר כעס או זעם על ידי היותו מתסכל, פרובוקטיבי או פוגעני". זאת הגדרה מעניינת, שקל לפספס בה משהו חשוב: "רייג'-בייט" פועל מן הסתם על אלה שמתנגדים לתוכן וחשים בעקבותיו את כל מה שמתואר לעיל, אבל זה נכון כמעט באותה מידה לאלה שמסכימים איתו וגם הם לא נותרים אדישים. לא משנה מאיזה צד מתעורר ה"רייג'": העיקר שהוא חם ובוער כמו הכובע על ראש הגנב.
זאת רק אחת הסיבות בגללן מערך התקשורת הפרו-שלטוני (ערוצים ותוכניות בטלוויזיה, תחנות רדיו, משפיענים ומשפיעניות) כל כך יעיל ומסוכן: הוא לא רק מייצג ציבור, אלא ממש עובד בהפיכתו ליותר ויותר זועם, מתוסכל ופגוע. מקורבו הנצחי של ראש הממשלה, נתן אשל, הוקלט ב-2020 אומר ש"השנאה היא מה שמאחד את המחנה שלנו". ה"רייג'-בייט" הוא הדלק שמניע את התפיסה הזאת: אם יותר "שנאה" פירושה יותר "אחדות", הרי שיש לייצר עוד ועוד ממנה. הרגשות שמעורר ה"רייג'-בייט" הן בדיוק התרופה שד"ר רעל רשם.
בשלב זה אפשר לשמוע את הקופצים ולהרגיע: כמובן שהתופעה קיימת בכל מחנה פוליטי בעולם (ותודה לתאוות הבצע הבלתי נגמרת של בעלי הרשתות החברתיות), וכל שכן במקום שבו שנות הנצח של בנימין נתניהו בשלטון יצרו איים אבודים של טרפת. טרם הומצא חיסון שיתמודד עם זה, וממילא מתנגדי חיסונים היו מייצרים רייג'-בייט אפקטיבי נגדו.
יש הטוענים גם, ולא קשה למצוא בכך היגיון, שהתנגדות לשלטון אלים ללא מרכיב הזעם (במגבלות החוק) יכולה להצליח כמו ניסיון לכבוש את האוורסט עם כפכפים. מכאן נובעת, בין השאר, הכמיהה של המחנה הליברלי לבעל הון שיקים מקבילה לערוץ 14, למשל, שהקרין השבוע סדרת "דוקו" שהציגה את הפצ"רית כצוררת לוחמים ואויבת הציונות. לא פחות.
אולם העובדה שהרייג'-בייט עיוור למחנות, אין פירושה עצימת עיניים באשר לפערים בין המרכזיות שלו בכל אחד מהם והשאלה איזה כוחות מעודדים אותם. הסירוב להכיר בהבדלים הפך בעצמו לסוג של רייג'-בייט פופולרי, מתובל בגלגול עיניים מיתמם. יש כאלה שמתפרנסים מזה עוד לפני שהומצא הרייג'-בייט כמושג. בעצם, אולי לפני שהומצא האינטרנט. ואולי זו בעצם סוגיה של ביצה ותרנגולת: הרייג'-בייט לא נוחת מהשמיים - אנחנו תמיד חיפשנו אותו. לפני הרשתות, לפני הטלוויזיה, אפילו לפני העיתונים, כשהיו רק פה ואוזן ומכשפות לצוד. וכמו שניתן היום להעביר שבועות וחודשים רק בצפייה בסרטוני חתולים ופורנו, כך גם ניתן לשקוע עד אובדן עשתונות בפיד של יאיר נתניהו. הנה האבסורד הגדול של העיסוק המוגבר ב"פיתיון זעם": באמת שלא היה צורך בחלק של ה"פיתיון".
אגוזי לו"ז / בנוהל, יום דיונים במשפט נתניהו (בעיקרון יש כזה, לפחות עד להודעה חדשה מבית הנשיא) בוטל השבוע בשל "לו"ז מדיני-ביטחוני", שכלל בין השאר ביקור מתוקשר בבקו"ם. למחרת ביטל ראש הממשלה ברגע האחרון הצהרה מתוכננת לתקשורת, שנועדה לשידור בזמן המהדורות, בשל "אילוצי לו"ז" (יוזכר שמדובר בסרטון מוקלט, לא חלילה שידור חי ובטח שלא מסיבת עיתונאים). לא נותר אלא לתהות, מה היה עושה נתניהו ללא האופציה הזמינה תמיד של הישענות על חסדי הלו"ז הצפוף של ראש ממשלה, זה שמאפשר לו גם להטיל את כובד משקלו על סדר היום וגם להשתמש בו כמו ילד שמביא פתק מההורים (במעטפה סגורה) שמסביר למה גם הפעם הבריז מהשיעור. ביום שזה יקרה הוא בטח יסתגר בחדרו וישמע קצת בלו"ז לנשמה.
סימסת - סוכלת / סערה רבתי נרשמה עקב הכרזת שרת התחבורה, בדבר כוונתה לפעול להטלת קנס של 10,000 שקלים ללא משפט על מי שייתפס מסמס בזמן נהיגה. כמובן שאין מחלוקת על מסוכנות, טיפשות ורשעות המעשה, וכן על הצורך לטפל בו ביד קשה. אבל למה לעצור ב-10,000 שקלים בלי משפט? יש פתרונות יצירתיים יותר. בוועדת הפנים והגנת הסביבה, למשל, הכריז ח"כ צבי סוכות כיצד צריך לטפל בפלסטינים שמציתים פסולת בגדה המערבית: "חיל האוויר צריך לפעול ולהרוג אותם".
ובכן, אם כבר שולפים מטוסים, למה שלא יירטו גם את המסמסים בזמן נהיגה? תכירו את הילס"מ: היחידה לסיכול מסמסים. באגף התנועה יקימו תאי שליטה, שוטרים שעברו הסמכה ספציפית יבצעו הפללה והיא תיעשה בליווי ייעוץ משפטי למניעת פגיעה בבלתי מעורבים (וגם כדי שיהיה את מי להאשים). העבריין יוכל לבקש רחמים בבית דין של מעלה. אחרי שלושה סיכולים ממוקדים כאלה אף אחד לא יחשוב אפילו על העברת תחנה ברדיו, שם ישודר שוב ושוב הסלוגן: סימסת? סוכלת!
בשלוש מילים / חנינה למי בדיוק?
משפט בשבוע: "לא יודע מי המציא את המשפט הזה שזכות הצבעה היא זכות מקודשת. היא לא זכות מקודשת במדינה דמוקרטית" (יו"ר האופוזיציה ממשיך בקו שמשדר מה באמת קדוש: לשפר את המצב בסקרים מול בנט וליברמן)
אגרוף לפנים / סרטים על מתאגרפים הם ז'אנר מוכר, אהוב ושחוק, אבל סרטים על מתאגרפות יש הרבה פחות. "כריסטי" משפר מעט את המאזן, אבל הוא ראוי קודם כל בהיותו סיפור חזק, טוב ומאוד אמיתי על מתאגרפת שמצאה בזירה את הבית שלא היה לה וכמעט הפסידה בקרב על חייה. אה, וגם סידני סוויני בתפקיד הראשי, למי שרוצה להתרשם מהשחקנית ולא רק מהכותרות והתמונות.
