1.לו"ז–לוז
הביטול של הצהרת נתניהו, דקות אחרי שנפתחו המהדורות ביום שלישי בערב, לא נבע מאילוצי לו"ז, אלא מלו"ז־לוז סיטואיישן. אין לו דרך לצאת טוב מהסיפור של חוק הגיוס: אם יסתער בעדו הוא ישלם מחיר בקלפי מול המחנה המשרת. אם לא ידבר, הוא עשוי לפגוש את הקלפיות מהר מהמתוכנן, בגלל זעם החרדים. דרעי וגפני עכשיו אול אין. הם מבינים שאם הכנסת הדתית, הימנית והשמרנית ביותר בתולדות המדינה לא תיתן להם חוק גיוס, אף כנסת לא תיתן להם. ואם נתניהו שתלוי בהם (לפחות עד החנינה) לא מסוגל לספק את הסחורה, אולי צריך לנסות לחלץ הסדר בסגנון אחר, תחת מחאה, דווקא כשהם באופוזיציה ותחת ממשלה ליברלית.
נוסח החוק הוא מלאכת מחשבת של מסמוס. הסנקציות יחולו באופן מעשי רק בעוד שנתיים, אם בכלל, ועד אמצע הקדנציה הבאה החרדים כבר יסתדרו. זה גלגול של הבלוף. ועדיין, אם היה מוגש בממשלה הקודמת הוא היה נחשב הישג היסטורי. החרדים חוצים בו הרבה קווים עצמיים.
פוליטיקאי חרדי ותיק ערך השבוע חשבון נפש: החלון האחרון לחוק גיוס נוח בפרופיל נמוך יחסית היה בדיוק לפני שלוש שנים: דצמבר 2022, אחרי הניצחון הסוחף של בלוק נתניהו, בימי המו"מ הקואליציוני להקמת ממשלת נתניהו. במקום להתמקד בחוק גיוס החרדים התפזרו בבולמוס על הקופה. היו אלה ימי חקיקת דת מתריסה. מטרילה. אחר כך הלכו בעקבות לוין לרפורמה המשפטית, שהסביר להם שכדי לפתור את עניין הגיוס צריך לשנות את השיטה כולה. 7 באוקטובר תפס אותם בלי חוק, והציבור הישראלי איבד את הסבלנות.
בזמן שנתניהו מתלבט, בועז ביסמוט, חייל לא אלמוני, כבר שבוע בקו האש בלי חיפוי. הצעת החוק של יו"ר ועדת חוץ וביטחון פורסמה ביום חמישי שעבר, בסמכות ובתיאום מלא עם לשכת ראש הממשלה. שבעה ימים חלפו בלי שנתניהו טרח להתייחס. גם שר הביטחון כ"ץ שותק.
ההתנגדות בקואליציה לנוסח של ביסמוט נרחבת אולי מעט יותר ממה שניתן היה לצפות, אבל השאלה לא כמה נרחב אלא כמה עמוק המרד. בסימולציות שנערכו בהנהלת הקואליציה סומנו רק שלושה ככאלה שאין טעם להשחית עליהם זמן: השכל, אדלשטיין וסופר. לגבי דן אילוז עוד מתלבטים. את כל היתר הם מתכננים להעביר בבוא העת תחת מכבש לחצים אישי של נתניהו. אם וכאשר תתקבל ההחלטה הסופית להעביר את החוק, בסביבת נתניהו משוכנעים שבליכוד אימת הפריימריז תיישר את כולם.
2. סופרים כיפות
בציונות הדתית זה מורכב יותר. המגזר בוער והמפלגה מתלבטת. היחיד משרי הממשלה שהתייצב חזיתית מול החוק הוא אופיר סופר. כדי למנוע את השכנועים והאיומים, הודיע מראש שהוא מוכן לשאת במחיר פיטוריו מהממשלה. הרקורד האישי שלו מדבר בעד עצמו - הוא נפצע בקרב כשחילץ פצועים בקבר יוסף, קיבל צל"ש ומאז מוכר כנכה צה"ל. הוא שיתף בעבר על פוסט־טראומה שמלווה אותו. בנו נפצע פעמיים במלחמה האחרונה.
מתחילת הדרך סימן סופר את חוק הגיוס כמבחן ובלם בגופו את חוק המעונות. זה אחד משני נושאים שבהם לקח לעצמו חופש מצפוני מלא, לצד עסקת החטופים שבה תמך בניגוד לעמדת חברי מפלגתו.
לפני ההצהרה שלו שוחח עם סמוטריץ', אבל בסביבת יו"ר המפלגה בכל זאת איכשהו טוענים שהופתעו. אולי מחריפות הטקסט, אולי מההד שיצר. בין הזימון שנשלח לתקשורת לבין דבריו בנושא, עוד ח"כים מהספסלים האחוריים בסיעה הצטרפו למחנה המתנגדים: מיכל וולדיגר הודיעה שלא תוכל לתמוך בנוסח הנוכחי של החוק, וכך גם משה סולומון.
בניסיון למנוע את המרד במפלגה כינס סמוטריץ' ישיבת סיעה סוערת. ההודעה שפורסמה בסופה, שלפיה יצביעו רק על חוק "שיביא לגיוס אמיתי ומהיר של חרדים לצה"ל" ויקבלו "החלטות משותפות כסיעה מאוחדת", לא הסגירה את הקרע החריף בחדר. הנוכחים התרשמו שהמתח בין סמוטריץ' לסופר, ששוחחו גם בנפרד, בצעקות, היה קשה הרבה יותר.
המחנה היותר ניצי - סמוטריץ', סטרוק ורוטמן - לא רואה בגיוס עילה לפיצוץ. יש להם דגלים חשובים יותר, למשל רפורמת החלב. סמוטריץ' מבין כנראה שלמשרד האוצר הוא לא יחזור אחרי הבחירות, ולכן, באופן אבסורדי, מושקע בה הרבה יותר מבחוק שלפי כל סקר מטריד את בוחריו. יעילות כלכלית זה חשוב, אבל מפתיע לגלות שהיא הפכה לפתע, אחרי שלוש שנים באוצר, לדגל הכמעט יחיד של ראש הציונות הדתית. סטרוק מסורה לשאלות המדיניות, ורוטמן מושקע ברפורמה המשפטית ובנספחיה.
עבור סמוטריץ' זה מצב מתסכל במיוחד: הוא משלם מחיר בבייס על המשך הגמגום בנושא הגיוס, ומתקשה להשליט משמעת בסיעתו כשנתניהו לא עושה אותו דבר בליכוד. מבחינתו עדיף שראש הממשלה יגנוז את החוק בעצמו ויחסוך לו את המשבר. עוד יותר מתסכל מבחינתו זה שאיכשהו, לאיתמר בן גביר, שחלק איתו רשימה וגם הבייס שלהם חופף בחלקו, זה פשוט לא נדבק.
הניסיון ליישר את הציונות הדתית למשמעת סיעתית יכול גם להתהפך. מבחינה פוליטית יתקשו וולדיגר, סולומון ואוהד טל לעמוד מול נתניהו וסמוטריץ' ברגע האמת, אבל אם זו הייתה הצבעה חשאית, סביר להניח שרוב הסיעה הייתה מצביעה נגד החוק. הספסלים האחוריים, מתברר, מחוברים יותר לדעת הקהל בציונות הדתית. ואולי הם ממילא יכולים להשתחרר משיקולים פוליטיים: לפי הסקרים, שחוזים למפלגה ארבעה־חמישה מנדטים ביום טוב, הם בכל מקרה לא יראו מבפנים את הכנסת הבאה.
3.גם המסך מפוצל
ההברזה של נתניהו מההצהרה המוקלטת של עצמו השאירה את המסך מפוצל לא בין ראש ממשלה לראש אופוזיציה, אלא בין בנט ללפיד. גם המסר היה מפוצל בין ראש האופוזיציה בכנסת הנוכחית לבין מי שמנהיג את אותו הגוש בסקרים, ולכאורה גם בכנסת הבאה. ההצהרה הקצרה של לפיד (דקה ו־20 שניות) נפתחה בנתניהו והסתיימה בנתניהו. "ביבי ברח" היה הנושא. אצל בנט, שמו של נתניהו לא הוזכר ולו פעם אחת בחמש הדקות ותשע השניות של ההצהרה. בכוונה. הדרך לקהל של הימין הרך עוברת לשיטתו במתקפה עניינית על החוק, שגם מצביעי קואליציה מזדהים איתה, בלי שיאטמו את אוזניהם ברגע שישמעו התקפה אישית על ראש הממשלה.
הייתה בסרטון של בנט גם שגיאת עריכה מביכה. זה קורה, אבל כבר סדרתי: יש משהו לא מלוטש בסרטונים שלו. החולצה לא תמיד מגוהצת, לפעמים הצילום חובבני. יש מי שרואה בזה קו אותנטי ולא מלאכותי, אבל מי שרוצה להיות ראש ממשלה צריך להתמקצע גם בזה.
ללפיד יש ניסיון טלוויזיוני שאין למתחריו, וכעת גם הזדמנויות צילום רבות יותר. בזמן שרוב ראשי גוש רל"ב - יאיר גולן, גדי איזנקוט, וכמובן בנט - לא מכהנים בכנסת, הוא כיו"ר האופוזיציה נהנה מהזכות לנאום באירועים בצפיית שיא. ביקור טראמפ למשל, אבל גם אירועים פרלמנטריים בולטים שמשודרים בכל הערוצים כמו פתיחת מושב שמספקת הזדמנות לעימות בלייב עם נתניהו. השבוע הוא ניצל זאת לפעלול פרלמנטרי חביב, כשהביא להצבעה במליאה את תוכנית טראמפ. הפעם לא רק נתניהו ברח, אלא כל הקואליציה. האמריקאים עודכנו.
למרות מצבו בסקרים, הוא לא ויתר על הניסיון להוביל את הגוש. כל עוד איזנקוט מתלבט הוא חושב שיצליח לשכנע אותו, ובעקבותיו גם את הבוחרים, שהוא היחיד שלא ילך עם נתניהו ולא יוותר לחרדים בשום תרחיש. רשמית, אגב, הוא טוען שזה לא מאבק דו־ראשי, אלא כזה של נתניהו מול קבוצה. ראש בראש נפסיד, הוא אומר, אבל כקבוצה ננצח. אלא שגם הקבוצה, אפעס, לא ממש משחקת קבוצתי. עם כל הכבוד לישיבות המשותפות לראשי הבלוק, צוותי העבודה שהוקמו ומנגנוני התיאום בתוך האופוזיציה, ברגע האמת השבוע הם פעלו בנפרד. הפעם ערוצי הטלוויזיה שידרו גם וגם. אבל מה יקרה אם גם ליברמן או איזנקוט ישגרו בפעם הבאה הצהרות דומות?
4. תנו לסיים משפט
ביום ראשון ב־12:08 בצהריים, כשהמייל ובו בקשת החנינה הרשמית ממשרדו של עו"ד עמית חדד נחת בתיבת הדואר האלקטרוני של מחלקת החנינות, בבית הנשיא לא הוכו בהלם. המערכת הפוליטית הופתעה, אבל הסימנים היו פרושים לאורך כל הדרך: הקריאה הפומבית של טראמפ בכנסת והאיגרת הרשמית שבעקבותיה, מכתב שרי הליכוד, וגם קמפיין ארוך שמכוון את כל הלחץ לבית הנשיא.
נתניהו לא מבקש חנינה אלא משהו אחר לגמרי, שהרצוג לא יכול לתת. הנשיא, שבשנה האחרונה דיבר בפומבי בכמה הזדמנויות על הצורך לסיים את המשפט, כמעט הזמין את המהלך הזה. נדמה שראש הממשלה יכול רק להרוויח ממנו, והנשיא יכול רק להפסיד. הוא תחת אש דו־כיוונית. אוי לו אם ייתן, אוי לו אם לא ייתן.
ובכל זאת יש בסביבת הרצוג מי שרואה פה הזדמנות: בקשת החנינה מספקת לו מנוף לכפות הסדר על הצדדים. יש לו אמצעי לחץ גם על מי שמבקש את החנינה, אבל גם על הפרקליטות והיועמ"שית שעד עכשיו סירבו להצעות הגישור ולרמיזות של בית המשפט. הנשיא שניסה לשווא לגבש הסכמות ברפורמה המשפטית, יסתער שוב על משא ומתן. הוא פוליטיקאי, דיפלומט ועורך דין, וזו יכולה להיות עסקה גדולה יותר מהבנות על חנינה תמורת סיום או קציבת כהונה.
נתניהו עצמו כתב, עם סאבטקסט מאפיוזי, על פיוס לאומי הכרוך בהפסקת משפטו. הרצוג עשוי לקפוץ על המציאה ולנסות לצקת משמעויות מעשיות שחורגות מגורלו האישי של נתניהו: מוועדת חקירה ממלכתית ועד הבנות ארוכות טווח ביחס לעצמאות מערכת המשפט.
בסביבת ראש הממשלה טוענים שזו לא הצעת פתיחה למשא ומתן, אבל עצם הטענה היא טענת פתיחה קלאסית למו"מ. הקו האדום האמיתי שלו עובר בקלון. שום הצעה שתטיל עליו קלון לא תעבור אותו, גם בגלל ההשפלה וגם בגלל ההשלכות העתידיות שעליהן הוא חושב אפילו בשנתו ה־77.
אבל יש נתיבים אחרים. לפני כמה שבועות נכתב כאן על היוזמה שלפיה המשפט יופסק ונתניהו ימשיך לכהן עד סוף הקדנציה, אך יתחייב שלא להתמודד שוב. זה בדיוק מסוג הפתרונות שאליהם יחתור הרצוג, גם אם במסגרת זמנים קצת יותר גמישה. זה ידרוש תנאים של הכרה לפחות בעובדות אם לא באשמה, אולי גם חרטה מסוימת, וגם גביית מחיר אישי אפילו אם לא מיידי.
הפרוצדורה ארוכה ויש לה גם השלכה פוליטית עכשווית. בהינתן שנתניהו פנה לחנינה, האינטרס שלו הוא להחזיק את הממשלה ככל יכולתו, כי כוח המיקוח שלו תוך כדי מערכת בחירות חלש הרבה יותר מאשר בכהונה יציבה. אגב, אם אין קלון, גם אם נתניהו יסכם על פרישה מתפקידו במועד מוסכם, לא בטוח שיהיה מנוע מלנסות להיבחר לתפקידים אחרים. הבחירות לנשיאות המדינה למשל, ייערכו בעוד שנתיים וחצי. על בשרו נתניהו לומד כעת שגם בתפקיד הייצוגי הזה אפשר להכריע את מסלולה של המדינה.
