שמחת תורה 1982. חג שמיני עצרת. פעוט בן שנתיים בשם סטפאנו גיא טאשה נרצח בפיגוע קטלני של תא טרור פרו-פלסטיני בבית הכנסת הגדול ברומא. 33 יהודים נפצעו. הכותרת ב"ידיעות אחרונות" באותו היום הייתה: "יהודי איטליה נזעמים על ההסתה וחוסר ההגנה". אירוע הטרור הקשה נצרב בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה היהודית, ולימים בית כנסת מרכזי אחר, בשכונת מונטוורדה בעיר, יוקדש להנצחתו של סטפאנו.
השבוע, 43 שנים אחרי, איטלקים פרו-פלסטינים השחיתו את קירות בית הכנסת ואת לוח הזיכרון שמנציח את סטפאנו הקטן. מאז טבח שמחת תורה והמלחמה שפרצה בעקבותיו, האנטישמיות באיטליה בשיאה. השילוב של הזדהות פרו-פלסטינית בקרב ארגוני עובדים וסטודנטים לצד שורשים אנטישמיים עתיקים הפכו את איטליה למדינה שקשה ליהודים לחיות בה מבלי לטשטש את זהותם. הפגנות ענק מתקיימות במרכזי הערים, רבות מהן מול בתי כנסת, בבתי הספר הציבוריים ילדים יהודים סובלים מהקנטות, הצקות וחרמות, וגם מתקפות של ממש הפכו לחלק מהנוף בכל רחבי ארץ המגף.
"למרות שהייתי רק בת שלוש כשסטפאנו נרצח, זה סיפור שעיצב את חיי", מספרת פרופ' סרינה דה נפי, היסטוריונית מאוניברסיטת לה ספיינצה ברומא וחברת קהילה בבית הכנסת שהושחת. "המשפחה שלי ושלו היו קרובות מאוד, ואחיו הגדול, שהיה אז בן ארבע, נפצע קשה ובנס ניצלו חייו. הוא עד היום אחד מחבריי הטובים.
"בעלי ואני מגיעים ממשפחות יהודיות עתיקות מאוד ברומא, עם שורשים בגטו מאמצע המאה ה-16. המשפחות שלנו שרדו בנס את השואה, ואנחנו מגדלים פה את שלושת ילדינו. מה שקורה כאן בשנתיים האחרונות זה דבר שהכרתי רק מסיפורים. השנאה מרימה את ראשה, ואנחנו חוששים מהרגע בו ניוותר חסרי הגנה. לראשונה בחיי אני מרגישה שאני חייבת להשמיע קול, כי המצב הפך למסוכן".
אחד הביטויים הכי חזקים לפחד זו השתיקה. התחושה שאדם לא יכול להיות במלואו – בדיבור, בנוכחות, במעשה. פרופ' דה נפי מתארת: "בפשטות, החיים שלי השתנו לחלוטין מאז 7 באוקטובר. איבדתי הרבה חברים לא יהודים, והקושי האמיתי הוא חוסר היכולת לומר מה אני באמת חושבת. החיים שלנו הצטמצמו חזרה אל תוך המרחב היהודי, כי מספיק קשה להיות חלק מהמרחב הציבורי לאורך היום.
"אנחנו חברה גלותית ויודעים היטב שלא בטוח להסתובב עם חזות יהודית, אבל עכשיו הפחד פלש אל מרחבי חיים אחרים. כשאנחנו יוצאים בערב, נעדיף להישאר בחברת יהודים כמונו. אנחנו הולכים ומסתגרים".
*
למרות שהפסקת האש נחתמה לפני חודשיים, האנטישמיות לא דועכת. להפך. דוח של התנועה למאבק באנטישמיות מראה כי באוקטובר 25' דווחו לרשויות 669 תקריות אנטישמיות בעולם, בעוד שבספטמבר (שיא המלחמה) דווחו 542 מקרים. כלומר זינוק של 23.5 אחוז. בארצות-הברית לבדה מדובר בזינוק של 76 אחוז בדיווחים על תקריות אנטישמיות. כ-82 אחוז מהמקרים בחודש אוקטובר זוהו עם פעילות אנטי-ציונית או אנטי-מלחמתית כביכול, אבל כללו פגיעה ברכוש, ציור צלבי קרס, איומים, השפלת יהודים בשל חזותם ועוד. הנתונים של חודש נובמבר בעיבוד בימים אלו, אך סשה רויטמן, מנכ"ל התנועה למאבק באנטישמיות, מגלה שהמגמה נמשכת. למרות ההפוגה מהמלחמה, האנטישמיות גוברת.
"בישראל אנחנו חושבים שהמלחמה נגמרה, אבל בעולם זה ממש לא נתפס ככה", מסביר רויטמן, "צריך להבין איך טרנדים עובדים. כבר שנתיים שהעולם חשוף להסתה פרועה של ארגונים פרו-פלסטיניים, והרכבת לא עוצרת כי המלחמה נעצרה.
"לאורך השנתיים האחרונות אנחנו גם רואים החרפה במתקפות: הפגנות בעד אינתיפאדה גלובלית מול בתי כנסת הפכו לדבר שבשגרה, אנטי-ציונות עברה הלבנה כתנועה שאיננה אנטישמית, למרות שרוב מוחלט של היהודים בעולם הם ציונים. רדיפה אחרי יהודים ברחוב זה אירוע שקורה יום-יום. בסוף יש פה כוחות גדולים מאיתנו שמשקיעים המון כסף ויצירתיות בשביל להרעיל את השיח הבינלאומי, וטרנדים זה דבר שקשה מאוד לעצור. אנחנו צריכים להיערך לתקופה קשה של לפחות עוד שנה. וזו עוד הערכה אופטימית".
ההערכה של רויטמן, מומחה בתחומו, קרובה לזו של פרופ' דה נפי. "אני מקווה שאני טועה, אבל להבנתנו אנחנו נכנסים לתקופה גרועה יותר מכל מה שחווינו", היא אומרת בקול שבור, "כחוקרת, כהיסטוריונית, כאישה יהודייה שחיה מחוץ לישראל, אני יודעת שיהודים הם תמיד יוצאי דופן ולאירופה יש מסורת אנטי-יהודית. ברגע שבמלחמה ניתנה לגיטימציה לקולות האלו להישמע, קשה מאוד להשיב את הגלגל לאחור.
"לפני 7 באוקטובר לא הרגשתי שמקובל חברתית להתבטא באופן כל כך מכליל ומשפיל כלפי יהודים, ועכשיו זה לגמרי שגרתי. מבחינתי נקודת המבחן תהיה ביום השואה הבינלאומי ב-27 בינואר. אז נבין אם עוד לגיטימי לדבר על השואה, או שזה לא אפשרי באקלים הנוכחי. אני חוששת לגלות את התשובה. בצער, צריך להודות, הקהילה היהודית באירופה עייפה. מפוחדים והמומים".
*
אירופה היא לא אמריקה. ליהודי אירופה אין את המשאבים או עמדות המפתח של יהדות ארצות-הברית, אין קהילות ענקיות והם לא מוקפים בחברה קוסמופוליטית כמו בניו-יורק או בוסטון ולכן הפחד שם מורגש פי כמה.
"באיטליה כולה יש כ-25 אלף יהודים וכשני מיליון מוסלמים. היהודים הם מיעוט, כפשוטו. כך גם במדינות אירופיות רבות. ובכל זאת ברטוריקה האנטישמית המוסלמים מוצגים כמיעוט מדוכא והיהודים כבעלי שליטה וכוח", מסבירה פרופ' תמר הרציג, ראש מכון לסינג להיסטוריה של אירופה ותרבותה באוניברסיטת תל-אביב ומי שנמצאת חלק ניכר מזמנה באיטליה. "באופן אבסורדי, אחרי 7 באוקטובר השמאל האיטלקי הקומוניסטי והסוציאליסטי מוזן יותר מלאומנות פלסטינית ופונדמנטליזם מוסלמי. זה כביכול לא מסתדר, אבל זו המציאות.
"כאקדמאית כמובן שנתקלתי בשנתיים האלו באנטי-ישראליות, בחרמות, בביטולים של הזמנות לכנסים ועוד. לצערי ישנם מוסדות אקדמיים ששוקלים האם להמשיך להיות בקשר אפילו עם 'יד ושם'. כחילונית אני לא מזוהה ברחוב כיהודייה, אבל אני רואה מה עוברים החברים היהודים שלי שמזוהים ככאלה. לפני חודש הייתי בוותיקן במשלחת יהודית, והיו איתנו רבנים. ראיתי איך השומרים ירקו הצידה למראה יהודי דתי".
הטיעונים של הארגונים האנטי-ציוניים מתכתבים היטב עם טיעונים אנטישמיים. "למרות ההתכחשות של השמאל האנטי-ציוני, קל לראות כמה הרטוריקה דומה. ההתעקשות לשים רצח תינוקות כמוטיב חוזר מזכירה היטב את עלילות הדם הנוצריות. ההשוואה של המלחמה לשואה ושל צה"ל וישראלים לנאצים, היא עוד ניסיון לגלגל את אות הקין ליהודים.
"אם באירופה לפני מאה שנה צעקו ליהודים ללכת לפלשתינה, עכשיו צועקים עליהם ללכת מפלסטין. הדרישה היא שהיהודי יתרחק מכל סממן של שייכות לאומית, וחלק מהטקטיקה הוא שהארגונים האנטישמיים מחבקים בחיבוק דב יהודים בודדים שהם אנטי-ציונים כעלה תאנה".
הרציג מתארת איך במסכי תחנות רכבת או בנסיעה במונית ברחבי איטליה ישנם דיווחים שוטפים על אלימות מתנחלים מעבר לקו הירוק, מה שמגביר עוד יותר את הלגיטימציה של ארגונים פרו-פלסטיניים לייצר הכללה בין כל היהודים למדיניות של ממשלת ישראל או לאלימות של מתנחלים קיצוניים.
"למרות שאיטליה מדינה ימנית, התקשורת שלה שמאלנית באופן מסורתי. פעולות של אלימות מתנחלים בשטחים מקבלות סיקור נרחב ומוצגות כפניה של ישראל. מעבר לכך שחובה למנוע פגיעה בחפים מפשע, ממשלת ישראל לא מבינה שכל דיווח כזה מערער עוד את מעמדן של הקהילות היהודיות בחו"ל. הישראלים והממשלה לא מוכנים להבין שלהתנהלות בארץ יש השפעה ישירה על ביטחונם ועל מעמדם של יהודי התפוצות".
*
היהודים היו ויהיו אתגר לכל חברה אנושית, כי הם מתעקשים על היותם קבוצה נבדלת ולא מיסיונרית. בתוך כל גוף חברתי או פוליטי יש קבוצה קטנה שאומרת: אנחנו לא נהיה לגמרי כמוכם, רק קצת. המדינה היהודית הריבונית היא בין היתר תוצר של אותה אנטישמיות, לצד הקשר ההיסטורי והדתי, אבל כעת היא עצמה מוצגת כפתרון קולוניאליסטי, זדוני ומנותק.
ישראלים רבים חושבים שהמענה להתגברות האנטישמיות אמור להיות עידוד עלייה, אבל המרכזים היהודיים ברחבי העולם הם מארג חשוב מאין כמוהו. הם מהווים מרכזים של חידוש, יצירה ושימור של חיים יהודיים בני אלפי שנים, ובין היתר – הם אלו שמחזקים את מדינת היהודים בתפוצות. בתוך הגל העכור שאנו בתוכו נדרשות בראש ובראשונה מודעות וסולידריות. משם יצמחו גם מענים.
