חושך. מאות אנשים עומדים בצפיפות. על עמדת התקליטן המוגבהת – תמיר מוסקט. על הקלידים – אביתר בנאי. אדמו"ר מודרני. מאחוריהם וידיאו-ארט של זוג עיניים גדולות, פעורות לרווחה.
ב-1999 הוציא בנאי את אלבומו השני, "שיר טיול". אחרי ההצלחה האדירה של האלבום הראשון, הקהל לא ידע איך לבלוע את היצירה החדשה. מוזיקה אלקטרונית מעורבת בטראנס ומוזיקה מהודו, בשילוב טקסטים ייחודיים, הפכו את "שיר טיול" לחידה ליודעי ח"ן, כזו שעם השנים צברה עוד ועוד מעריצים. על העטיפה, מטושטשים, הופיעו ברנר והרב קוק. כביכול הפכים, בעצם משלימים. שני קצוות של הרוחניות – הדתית והחילונית. קצת כמו בנאי עצמו, שהפך לאחד המוזיקאים הבודדים שמצליח למלא אולמות עם הקהל הכי מגוון בישראל. קרן אור שמכילה את כל הצבעים כולם.
ההופעה השבוע הייתה מחווה לאלבום ההוא, שיצא לפני 26 שנים. הקהל שר, בוכה, רוקד ומתפלל לקצב הביט. בשיר "חלון" הוא קורא בקולי קולות עם אביתר את השורה "הנה אני שם, מרחק נגיעה מנס". והנה, העיניים מזהות בחושך את אלון אהל. אלון ששרד שנתיים בשבי נורא. אלון בן עידית, מהתפילות. אלון מכל ההפגנות והמנגינות. הוא פה לידנו, רוקד, שר, מאושר. מרחק נגיעה מנס.
הלב עולה על גדותיו. עוד ועוד אנשים נזהרים, מתלבטים, ניגשים דומעים, מציעים צ'ייסר או חיבוק. יום קודם תיאר אלון בטלוויזיה כמה התרגש לגלות שמי שנלחמו עליו היו מילואימניקים בעלי משפחות. כמה כוח קיבל מלצפות בהפגנות. והנה, אותם אנשים שנאבקו בשבילו, ממש פה איתו, במציאות שכולה חסד. בהופעה אחת במועדון הבארבי נרקם בחוט של פז עולם מקביל. מקום בו יש מקום ואפשר לנשום, וגם להאמין – שאולי ינבוט דבר חדש. העיניים של אלון נוצצות. ואנחנו, כמו הקהל כולו, היינו כחולמים.
