1 לאחרונה, לצד הסקרים הפוליטיים, הזמניים, מופיעים כל הזמן עוד סקרים, שעוסקים בתהליכי עומק: מאז 7.10 הישראלים מתחזקים. היהודים בעולם מתקרבים. ובעיקר הנוער, מתחבר לשורשים.
מכוני המחקר הם שונים, ובכל פעם מציגים את הנתונים אחרת (כמה אחוז מאמינים יותר, כמה אחוז מניחים תפילין), אבל המגמה ברורה. מהדורות החדשות מקדישות כתבות נרחבות ל"תופעה", ובכל כמה ימים יש אייטם חדש.
זה כבר לא רק "מסעדות הופכות כשרות". שימו לב למשל להסבר שנתנה אהובה תורג'מן, מנכ"לית ומבעלי קבוצת BBB, על ההחלטה להכשיר עוד ועוד סניפים. אחרי הכשרת הסניף בסביון, היא התראיינה ואמרה שלצד הקהל שדורש כשרות, "צעירים רבים פשוט לא רוצים לעבוד בשבת". כלומר, זה לא רק שיש פחות קונים, יש גם פחות מוכרים.
הסיפור הזה הוא הכותרת הראשית האמיתית של התקופה, ובפרשת השבוע אפשר למצוא הסבר לכך, דווקא אחרי המלחמה: יעקב אבינו פוגש בפרשת "וישלח" אויב מסתורי.
האויב מגיע כשיעקב נמצא לבד, בשעת לילה חשוכה, נלחם בו ופוצע אותו בירך, במקום שנקרא גיד הנשה. אבל יעקב הפצוע מצליח להתגבר עליו, ובסוף המאבק האויב נותן לו שם חדש, השם שלנו עד היום – ישראל. האויב מסתלק, ויעקב ממשיך את המסע שלו כשהוא צולע, אבל חי ומבורך בשם חדש ובכוחות מחודשים.
עד כאן – סיפור היסטורי. אבל כעת הפרשה מוסיפה משהו מעשי, נצחי: מאז אותו אירוע, כך כתוב, יהודים לא אוכלים את גיד הנשה. מדובר בהלכה, חלק מדיני הכשרות, שרלוונטית עד היום. מאבק היסטורי מכונן, שבו הפכנו לעם ישראל, קשור למנות שיגישו לנו בקרוב בצלחת בקבוצת BBB, יותר מ-3,000 שנים אחר כך.
1 צפייה בגלריה
בן צור, חנוכייה, קבוצת העולים, השבת הקבוצתית של תורמי הכליה
(צילומים: Shutterstock/tomertu , מהפייסבוק)
פרשנינו מסבירים שיש פה רעיון עמוק: אנחנו לא רק מספרים סיפורים מרגשים, אלא הופכים אותם להוראות מעשיות. תסתכלו על ליל הסדר. מצות, ארבע כוסות, הגדה של פסח. אנחנו לא רק מדברים על חירות, אנחנו אוכלים ושותים אותה, בלילה שכולו עשייה.
הסינים אגב קוראים ליהדות "דת הסרת הגיד". העם הסיני העתיק כנראה מבין את הסוד של העם העתיק שלנו: אנחנו מתרגמים אירועי ענק – לפרטים הקטנים.
המתקפה הרצחנית ביותר מאז השואה הייתה אירוע מזעזע, מטלטל, שובר קונספציה. כמו יעקב, נפגענו ויצאנו צולעים. שנתיים אחרי, רבים מגיבים כמו בסיפור על יעקב אבינו בפרשה. תבדקו זאת בשיר הבא של הזמר בן צור, או בסקר הבא על הדלקת נרות חנוכה.
2 השבוע נחשף כי ספר השיאים של גינס מחרים את ישראל. עמותת "מתנת חיים" פנתה לחברת גינס העולמית כדי לרשום שיא של 2,000 תורמי כליה, וקיבלה תשובה שלילית, בגלל מדיניות החברה כלפי ישראל.
אפשר בהחלט לטעון שזו שבירת שיא גינס בצביעות. אפשר גם להתפעל מעצם ההישג שישראל ביקשה לרשום. לא האיש עם השפם הארוך בעולם, אלא שיא ערכי של חסד.
התשובה השלילית, שמשרד החוץ הישראלי כבר פועל לשנות אותה, התקבלה ב"מתנת חיים" ממש עם סיומה של שבת חגיגית. מתברר שמאז תחילת המלחמה קרו שני דברים: לא נערכו שבתות ההוקרה המסורתיות לתורמי כליה, ומספר התורמים רק הלך ועלה. אז עכשיו המסורת מתחדשת. מוזמנים להתבונן בתמונה הקבוצתית ממוצאי השבת שנערכה בקיבוץ לביא.
הסיפורים מרגשים במיוחד: מפונים מהצפון ומהדרום שהחליטו לתרום, לוחמים שיצאו מהחזית והתייצבו לתרום כליה, ושלל אנשים שהאירועים עוררו אותם לתת. הדתיים והחרדים תמיד היו רוב גדול בקרב התורמים, אבל כעת יש עלייה גם בקרב החילונים והמסורתיים.
המגנט שקיבלו בסוף השבת למזכרת, כולל משפט של הרב ישעיהו הבר ז"ל, מייסד הארגון: "לא חייבים לתרום כליה. אפשר לתרום פה ולחייך למישהו. לתרום אוזן ולהקשיב למישהו. לתרום יד ולתת עזרה".
3 בשבת האחרונה פגשתי אנשים שעושים היסטוריה. כתבתי פה בשבוע שעבר על מגמה חדשה בעולם היהודי – עלייה קבוצתית. ואז הקבוצה שכתבתי עליה פשוט הזמינה אותי להיות איתה בשבת.
ובכן, 33 משפחות הגיעו יחד לשבוע בארץ. מאנגליה, ארה"ב, אוסטרליה, קנדה. הן עשו שבוע "אודישנים". ביקרו בחיפה, מעלה אדומים, חריש ואשקלון, ולבסוף התקבצו לשבת במלון בירושלים, כדי להכריע: לאן הן עולות ביחד?
באתי ברגל מהבית, לראות מקרוב. אל"ם במיל' גולן ואך מארגון "ישראלה" הוא המנוע מאחורי המיזם. הוא טוען שעלייה של יחידים פחות יעילה, פחות עוצמתית. הוא הזמין עולים ותיקים להיות איתם בשבת ולענות על כל השאלות. חלקם בכו בהתרגשות ודיברו על יהדות וציונות. חלקם אומרים בכנות – אנחנו עולים בגלל ממדאני, אחרת היינו ככל הנראה נשארים.
במוצאי שבת נרשמו מתח ודריכות. צריך להחליט. הם רצו הכל: את בית הספר באשקלון, עם הגנים של מעלה אדומים, עם הים של חיפה והקהילה של חריש. אבל צריך לבחור. לפעמים האישה רצתה אשקלון והבעל רצה חריש, מה עושים? בכל הערים פרסו לפניהם שטיח אדום, ראש העירייה קיבל אותם בחגיגיות, אבל מי יכול להבטיח איך ייראו חיי היומיום? ובארצות-הברית – עדיין שבת בשעות האלה. הילדים שלהם יוציאו שם את השבת וישמעו לאן הם עולים בקיץ.
בהרצאה שלי אמרתי שיש להם גם המון מה לתת. שאנחנו יכולים ללמוד מהם. שיהודי התפוצות צריכים להביא הנה את הברכה שלהם. אחר כך כל אחד סיפר מה הוא מביא איתו לארץ. הייתה שם שופטת מאוסטרליה, רופא מניו-יורק, אנשים שמתנדבים, מנגנים, לומדים תורה.
ואז הגיע שלב הגמר. הבחירה הייתה קשה, ויש שתי מנצחות: חריש ומעלה אדומים. הם יתפצלו לשתי קבוצות, 15 משפחות לכל עיר. אבל היו שלוש משפחות שבחרו בחיפה. הן רוצות להקים שם גרעין קטן. עכשיו גולן ואך מחפש עוד שבע משפחות מחו"ל, כדי שיהיה גרעין של עשר. מכירים מועמדים?
בדרך חזור, אחד מהם כתב מהמטוס: "חוזרים לטורונטו, אבל בפעם האחרונה. הכרטיס הבא הוא כרטיס לכיוון אחד".
ברוכים הבאים. שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "בתפילתו המפורסמת בפרשה, יעקב אבינו אומר פסוקים שהפכו לשיר: 'קטונתי מכל החסדים'. הוא מסתכל על העבר, רואה כמה קיבל מאז ועד להווה, ורק אחר כך מתפלל על העתיד. זו גישה לחיים. קודם כל – קטונתי. אני לא ראוי לכל החסד שקיבלתי, ואני מודה עליו עמוקות. ומכאן – אני מבקש להמשיך". (הרב אהרוני ברנשטיין)
