עובדיה בנישו: לשכת הפרטי-כל
הציור הוא בעצם חידוש לרישום שנמצא במוזיאון של לשכת הפרטי-כל. בעבר, הדרך הכי יעילה להעביר לציבור ולתעד את האינפורמציה שהתקבלה בישיבות הכנסת הייתה באמצעות כתיבה דקדקנית וידנית. איש מכובד יושב בראש השולחן ומקריא, וכל עובד בלשכה מתעד בדרכו בהתאם לקהל שאליו מיועד המידע. וכך ישבו אנשים מהבוקר עד הלילה וכתבו, בתחושת שליחות המעוררת השתאות.
כיום, המידע עובר באופן ממוחשב וכמעט אוטומטי, והרגשתי צורך לתעד חלק מאוד חשוב – לא רק מהעבר של הכנסת, אלא מהעבר באופן כללי. יש משמעות לכל אות שנחשבת, נאמרת ואז מתועדת באמצעות עט על נייר, שמועבר הלאה. במהלך המחקר גיליתי שכל הפרוטוקולים סרוקים ומתועדים באתר הכנסת. היה מעניין לראות לאו דווקא את מה שכתוב, אלא את האופן שבו נכתב, אותיות שהן לא תוצר של פונט, אלא תלויות בדגם מכונת הכתיבה. אופי המילים היה חפוז ובעל ניב רטרו-ישראלי שהעניק לי תחושה טובה, בעיקר בהשוואה לדרך שבה ח"כים מתנסחים היום.
גלעד סליקטר: נאום נשיא איסלנד 1966
ב-1966 ביקר בישראל נשיא איסלנד, אסגייר אסגיירסון. נשיאות הכנסת הנהיגה באותם ימים נוהל חדש, ובמסגרתו הוזמנו ראשי מדינות זרות לשאת דברים במשכן. אסגיירסון היה לראש המדינה הזרה הראשון שנאם בכנסת. לכבוד ביקורו הוכנה במזנון הכנסת עוגה מעוטרת בפינגווינים עשויים מרציפן – מחווה תמימה שנענתה בהפתעתו של האורח, שהעיר בחיוך כי באיסלנד כלל אין פינגווינים. באיור שלי בחרתי להקצין את הפער התרבותי וההומור שנוצר סביב האירוע. הפינגווינים, שבמציאות היו רק על העוגה, פולשים לתוך המליאה, משתוללים ועושים בלגן. הסצנה מדגישה את המתח בין הטקסיות הרשמית לבין הספונטניות, האבסורד והקסם של הרגעים הקטנים שמתרחשים מאחורי הקלעים של ההיסטוריה.
איה גורדון נוי: מזנון הכנסת
בביקורי בבית פרומין, דווקא מזנון הכנסת, עם מאכליו האשכנזיים המאוד לא עכשוויים, משך את תשומת ליבי והוביל אותי לאיור הזה. כשעמדתי שם יכולתי כמעט לשמוע את השיחות סביב השולחנות. את הצעקות מהדלפק: "תעביר את הצימעס לשוסטר" ואת לחשושי הרכילויות ממסדרון הכנסת. בטח נשלחו בחלל שלל עקיצות שנונות ליריב פוליטי, או סתם בדיחה תפלה על ח"כ כזה ואחר.
עניין אותי הפער שהתרחש קרוב לוודאי סביב השולחנות: בין השיחות הרשמיות, המנומקות והחשובות שהתנהלו בחדרי הוועדות – שיחות שחרצו את עתיד המדינה וצביונה, לבין שיחות החולין הלא-רשמיות שנאמרו מחוץ לחדרים הסגורים, ובייחוד כאן במזנון. שהרי כמה מכובד ורשמי יכול בן אדם להיות בזמן לגימת מרק עוף ולעיסת צימעס? את כל זה איירתי כאן. אני בטוחה שכאן במזנון נשמעו הרבה שיחות עסיסיות, רכילויות, מבטים, עקיצות, וכיאה למסורת הפולנית ובהתאם לתפריט – גם הרבה-הרבה סאב-טקסט.
דור כהן: כאן, שם ובכל מקום
האיור עוסק בהחלטה לא לאשר את הבאת הביטלס להופעה בארץ בטענה שהם הורסים את הנוער. כששמעתי את נושא התערוכה בבית פרומין, אותו מופע שלא קרה מיד קפץ לי לראש. איכשהו הנושא הזה עדיין מעסיק אנשים, פספוס שמרגיש שקרה לחינם – כשבין כל הצרות שלנו מה שהטריד את מקבלי ההחלטות זה שהנוער טיפה ישתולל? (כשעבדתי על האיור גיליתי שגם התייעצו עם צה"ל על הבאת הלהקה).
משהו בצבעוניות של המוזיקה של הביטלס לעומת היום-יומיות של משרדי הכנסת עניין אותי, והיה כיף לצייר את זה. רציתי לרמוז באיור על ההשפעה של הלהקה שכבר חילחלה בארץ בכל מיני רמזים ויזואליים, וגם בשם היצירה הקרויה על שם אחד משיריהם – Here, There and Everywhere.
שקד בשן: נישואי מרים ולוי אשכול
אני אף פעם לא מפספסת סיפור אהבה יפה, וזו הסיבה שבחרתי לאייר את חתונתם של ראש הממשלה לוי אשכול ומרים זליקוביץ', ספרנית בכירה בספריית הכנסת.
במארס 1964 נישא ראש הממשלה, לוי אשכול, למרים זליקוביץ'. בקטעי העיתונות מאותן שנים אפשר ללמוד רק שהטקס נערך בשעות הצהריים בבית ראש הממשלה, ונשמר בסודיות כמעט מוחלטת, ללא ידיעת שאר חברי הכנסת.
החתונה תוארה כצנועה, בני הזוג לבשו בגדי יום, אפילו לא הייתה שמלת כלה לבנה. מרים הייתה ידידה קרובה של משפחת אשכול, וצעירה מראש הממשלה ב-34 שנים, דבר שבאוזניים של ימינו נשמע בולט במיוחד. חמש שנים לאחר נישואיהם, אשכול הלך לעולמו. מרים הקדישה את חייה להנצחתו. באיור שלי בחרתי לחזור אל הרגעים הקטנים והיום-יומיים של הסיפור הזה, ולהדגיש את הצניעות והפשטות שבאהבה.
מיכל בוננו: אל"ף-בי"ת-פרומין
בתחילת שנות ה-60, קצת לפני שנולדתי, הכנסת שכנה ברחוב קינג ג'ורג', בלב ירושלים, לא רחוק מגלידה אלנבי ומהבניין ההיסטורי של בצלאל. חברי הכנסת הגיעו לעבודה ברגל וחילקו חתימות כמו כוכבי קולנוע. יו"ר הכנסת, שהיה חבר קיבוץ, עשה תורנויות ברפת בסופי שבוע, וראש הממשלה נהג לעמוד על הראש בזמנו החופשי.
גדלתי בירושלים בשנות ה-70 וה-80, הוריי עבדו במשרד ממשלתי, שבו ביליתי בחופשות מבית הספר, ודודתי עבדה כמזכירה בלשכות של שרים. חברי הכנסת ושרי הממשלה היו מגיבורי ילדותי, הם עניינו אותי, נהניתי לקרוא עליהם כנערה ולצייר אותם כשבגרתי.
בתקופה הנוכחית, אחרי המלחמה, היה נחמד לברוח במכונת הזמן של האיור לתקופה אחרת – נאיבית, אנושית ופשוטה יותר. ביקרתי לראשונה ב"כנסת הישנה", הצצתי למזנון וישבתי באולם המליאה, קראתי על ההיסטוריה של הבניין וניסיתי לתמצת את הסיפורים ואת רוח התקופה ללקסיקון מושגים קצר, שמסודר לפי אל"ף-בי"ת.
שמרית אלקנתי: הקמה פירוק
בכל התמונות של המליאה, של חדרי הישיבות והארכיון חזרו שוב ושוב כמו שטנץ התמונות של הרצל ומגילת העצמאות, ושאלתי את עצמי אם מדובר באבני יסוד או בתפאורה ומה קורה בנקודת זמן שבה תולים או מסירים את התמונות.
אפשר להגיד שהעיסוק בשאלות על צביון המדינה רלוונטיות לאור אירועי השנים האחרונות, אבל הן תמיד היו כאן. אני זוכרת התפרצויות של תסכול והתנגדות בשיעורי אזרחות בתיכון, צעקות בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה וויכוחים סוערים בארוחות משפחתיות. אני מרגישה שישראל היא נצחית ומובנת מאליה, ובמקביל שהיא יכולה להיעלם ביום אחד. מי שמסתכל על העבודה יכול לבחור איך לקרוא אותה, האם אנחנו בזמן ההקמה או הפירוק.
מאחורי החוקים:
בין קירות בית פרומין
תערוכה שאצר גלעד סליקטר ומציעה מבט חדש על בית פרומין – משכנה ההיסטורי של הכנסת בירושלים (1950–1966) – מבנה שנצרב בתודעה כסמל ממלכתי וכזירה של נאומים, חוקים והחלטות גורליות. דרך עיני המאיירים והמאיירות, נחשפים הצדדים הפחות נראים של המקום: רגעי יום־יום קטנים לצד סצנות השזורות באירועים מיוחדים שהתרחשו בין קירות המשכן, המשרטטים יחד יקום חי ופועם, בלב המוסד שבו נכתבה ההיסטוריה של המדינה הצעירה. התערוכה היא חלק מפסטיבל "אאוטליין – איור ומילים בירושלים", המתקיים בפעם התשיעית, והתרחב השנה למוקדים נוספים בעיר עם עשרות תערוכות, מופעים ואירועים בשלל מוסדות התרבות ובמרחב הציבורי ברחבי הבירה.
