סוגיית גיוס החרדים לצה"ל עלתה לאחרונה לראש סדר היום הציבורי, אבל כדי להבין אותה לעומקה יש הכרח לבחון את הקשרה הרחב ולהבין את שורשיה ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים. זניחת אתוס החברה המשרתת והתנתקות מגזרים שלמים ממחויבות למדינה, יצרו בישראל מציאות שבה אלונקת שמירת הביטחון מונחת על כתפיים צרות. ניתן להתווכח על יתרונות וחסרונות החוק המוצע, אך כדי ליצור שינוי אמיתי יש הכרח לקבוע נורמת שירות כללית לכל אזרחי המדינה, לרבות חרדים וערבים, ומספר מסלולי שירות - צבאי, ביטחוני ואזרחי, שיתנו מענה לצרכים הייחודיים של כל מגזר.
הדיון הסוער בשאלת גיוס החרדים הוא דוגמה למקרה שבו כל הצדדים צודקים ובה בעת כולם טועים. צודקת הממשלה בטענה שחוק המגדיר יעדי גיוס יכול להגדיל את מספר החרדים שיתגייסו לשירות צבאי, לעומת המצב הקיים. העניין אינו רק כמותי אלא עקרוני. זו הפעם הראשונה בה מנהיגי הציבור החרדי מקבלים על עצמם שותפות בחובה להגן על המדינה. זהו פתח לא רק לגיוס עתידי נרחב, אלא להצטרפותם למעגל העבודה ולהפיכתם לציבור יצרני, במקביל ללימוד התורה.
1 צפייה בגלריה
טקס סיום מסלול של חטיבת החשמונאים. החיילים החרדים מעידים שניתן לשלב אורח חיים חרדי עם שירות צבאי | צילום: שלו שלום
(שלו שלום)
צודקים האופוזיציה והמבקרים הטוענים כי מה שהיה לא יכול להיות. שהמלחמה הוכיחה שעומס שירות הסדיר והמילואים לא יכול להמשיך וליפול רק על מגזרים מסוימים, בדרך כל כך לא שוויונית. גם נכונה הטענה שהחוק מעגן מתן אפשרות לחלק מהציבור החרדי להשתמט משירות צבאי, ושהסנקציות אינן משמעותיות. צודקים החרדים בטענתם שגם ציבורים נוספים אינם משרתים, וכי אלה הדורשים גיוס מסיבי אינם מכבדים את עולם התורה ולא מבינים את אורח החיים החרדי.
אלא שכל הצדדים למחלוקת הקשה גם טועים. במקום לטפל בנושא מתוך ההכרח לתת מענה מקיף וארוך טווח לכלל צורכי הביטחון, תוך הבנת המורכבויות של המגזרים השונים, עושים בו כל הצדדים שימוש פוליטי. הממשלה - ככלי להישרדות פוליטית, האופוזיציה כאמצעי לניגוח פוליטי, והמפלגות החרדיות כאולטימטום פוליטי.
העובדה שמרבית הציבור החרדי אינו משרת בצה"ל, קשורה לבעיה עמוקה יותר והיא היעדר מחויבותו למדינה ולערכיה הציוניים. מאז הקמתה זנחה מדינת ישראל את הניסיון לחבר את החרדים להוויה הישראלית, והם מצידם (רובם, לא כולם) הסתגרו מאחורי חומות השטעטל המודרני, תוך שמירה דווקנית על מנהגיהם ואורח חייהם. המדינה מצידה תמכה באורח החיים הזה על ידי מסגרת התקצוב הניתנת לישיבות. הפטור מגיוס לצה"ל ניתן במהלך מלחמת העצמאות על ידי בן-גוריון ל-400 עילויים במטרה לשקם את עולם התורה לאחר השואה. מאז, ובמיוחד מאז מהפך 1977, בעקבותיו החלה השותפות החרדית בממשלה, נפרץ הסכר. הפטור שניתן לעילויים הפך לגורף ולנורמה המקובלת בציבור החרדי. החריגים הם אלה המשרתים בצה"ל. אלה המתגייסים לחטיבת החשמונאים, לגדוד נצח יהודה ועוד, מעידים שניתן גם אחרת. ניתן לקיים אורח חיים חרדי ולשרת את המדינה. אך יוצאים מן הכלל אלה מעידים גם על הכלל, הממשיך להדיר את רגליו משירות צבאי.
המחשבה כי חוק כזה או אחר, מגובה בסנקציות מחמירות יותר או פחות, יגשר על הנתק החברתי והתרבותי ויביא לשערי הבקו"ם בלחיצת כפתור 12 אלף לוחמים שצה"ל צריך, היא תמימה ויש בה יותר משאלת לב מאשר היתכנות אמיתית, כפי שגם האופוזיציה יודעת היטב. במשך עשרות שנים לא הצליחו ממשלות ישראל, הכנסת ובג"צ לטפל בבעיה, על אף שורה של חוקים ופסיקות בנושא. ועדיין המציאות של ימינו מחייבת את מנהיגי הציבור החרדי להבין את גודל השעה ואת הצורך להתערות בחברה הישראלית ולהיות שותפים בביטחון המדינה. התנגדותם לכך לאחר 7 באוקטובר אינה מוסרית.
אתוס האומה המשרתת
בדיון בסוגיית השוויון בחלוקת הנטל לא ניתן להימנע מעיסוק בפיל הנוסף הנמצא בחדר, והוא הציבור הערבי. ציבור זה פטור משירות באופן גורף, שלא בהתאם לחוק, אלא מתוך סמכות שניתנת לצה"ל במסגרת חוק שירות ביטחון. הצעירים הערבים, המקבלים ממדינת ישראל זכויות רבות ולעיתים עודפות על פני מקביליהם היהודים, צריכים להתחיל גם הם לשרת את המדינה.
כדי לשנות את המציאות באופן יסודי, יש צורך להקים לתחייה את אתוס האומה המשרתת ולגבות אותו בנורמה חוקית. זו תגביר את תחושת השוויון בחברה הישראלית ותאפשר לכל המגזרים לתרום את חלקם, מי בשירות צבאי ומי במסלולים אלטרנטיביים. החוק הנדרש, אשר ספק אם ניתן לחוקקו בכנסת הנוכחית, מחייב הישענות על העקרונות הבאים: חובה לשרת את המדינה שתחול על כל אזרח ישראלי; במקום מכסות גיוס צריך לחזור למודל של מכסות פטורים (למעט רפואיים) שיינתנו באופן סלקטיבי; כל ישיבה תוכל להגדיר אחוז מסוים מתוך תלמידיה שיוגדרו כעילויים ויקבלו פטור מלא. ליתר יותאמו מסלולי שירות רלוונטיים, וכל מי שאינם לומדים - ישרתו; יצירת שורת מסלולים חלופיים שיתנו מענה לצורכי הביטחון הלאומי בהיבטיו הרחבים. זוהי הזדמנות ליצור תוכנית שירות לאומית שתתכתב עם תפיסת הביטחון הלאומי החדשה הנדרשת, שחייבת לכלול גם את ביטחון הפנים.
גם אם חלק מהצעירים החרדים והערבים אינם מתאימים לשרת בצה"ל מנימוקים אידיאולוגיים או בשל היעדר כשירות גופנית, הם יוכלו לשרת בגופי ביטחון נוספים. אין סיבה שצעיר חרדי לא ישמש כיומנאי בתחנת משטרה, או סייר בכיתת כוננות באלעד, ושצעיר ערבי לא יעשה שירות דומה באזור מגוריו. אלה גם אלה יכולים לשרת גם בבתי חולים ובארגוני הצלה.
יש לבסס פירמידת תגמולים לאומית, הכוללת את כלל הזכויות הניתנות לאזרחים ובהן קצבאות, נקודות זיכוי במס הכנסה, מלגות אקדמיות והטבות במכרזי המדינה. על פי המודל הזה, התגמולים להם יזכה כל אזרח יהיו במתאם לתרומתו למדינה. בקצה הפירמידה צריכים להיות לוחמי המילואים, הנושאים בעיקר הנטל ומסכנים את חייהם, ובהמשך כל מי שמשרת בתפקידים משמעותיים על פי סולם כמותי ואיכותי שייקבע מראש. בתחתית הרשימה יהיו אלה שאינם תורמים דבר (למעט מי שקיבל פטור רפואי או אחר), אלה שהצליחו לחמוק מהחובה לשרת, בין אם הם משתייכים למגזר הכללי, החרדי או הערבי, לא יהיו זכאים לתגמול כלשהו מהמדינה. שילוב של נורמה אחידה החלה על כל אזרחי המדינה ותגמול תואם תרומה ומסלולי שירות מגוונים, עתיד לשפר את הביטחון הלאומי וחשוב לא פחות, להשיב את הסולידריות החברתית הכל כך נחוצה.
השנים הארוכות בהן שימשתי כמפקד במערך המילואים ובהמשך כקצין המילואים הראשי בצה"ל הראו לי כי שירות משותף הוא כור ההיתוך האמיתי של החברה הישראלית. השותפות במשימות של אנשים בעלי דעות פוליטיות שונות, מחתכים סוציו-אקונומיים שונים, חובשי כיפות וחילונים, חרדים ובני מיעוטים, מייצרת סולידריות נדירה, מבלי שאיש נדרש לשנות את דעותיו או את אורח חייו.
