כאן // נעמה שקד } הקיבוץ המאוחד } 99 עמ'
נעמה שקד שייכת למשמרת הראשונה, אולי המשמעותית ביותר, של משוררות ומשוררי 'משיב הרוח'. אהבתי מאוד את ספר הביכורים שלה, 'נחושת ונהר', שראה אור לפני כעשור, בזכות הפמיניזם המיוחד שלו, שהיה בעת ובעונה אחת עדין מאוד ונוקב מאוד, מרחיק לכת בכוחו להדהד את ההקשר שדרכו שפת האמונה מתנסחת בשירתה מחדש: מתוך נקודת המבט הנשית ולא על חשבונה. אהבתי את הרגישות שבה התגלה בשיריה הגוף הנשי, לא כמושא של דיון רבני אלים אלא כמקור בלתי תלוי של חיים, חוכמה, ניסיון, כאב, אהבה, אמונה, שירה. בעיקר אהבתי שיר מופלא אחד, יוצא דופן בעוצמתו, ששמו היה 'גומר' — שיר אהבה לגומר בת דבליים: הגרסה התנ"כית, האנושית והשבירה כל כך, של האלה הקדומה (יש לה שמות רבים — תיהמת, למשל) שהאל היהודי התיימר להעלים ולהשתיק. והיה שם עוד משהו, ב'נחושת ונהר', שלא לגמרי הבחנתי בו אז אבל השפיע מאוד על התרשמותי ממנו, וזאת העברית הנפלאה של שקד.
בספרה החדש, 'כאן', העברית הזאת נפלאה אפילו יותר. זה הדבר הראשון שהדהים אותי כשפתחתי את הספר: תועפות היופי הלשוני. זוהי עברית שורשית מאוד, נאמנה לתנ"ך ובכלל למה שמכונה "המקורות", אבל דווקא כשהמשוררת לא מתרחקת מהם מספיק, והשירים הופכים למין מזמורי תהילים או פיוטים, משהו בשירתה נגרע. היא מגיעה לשיאה כשהמשוררת מצליחה לחבר בעזרתה חיבורים חדשים לגמרי, והחיבורים האלה מופיעים כמעט תמיד בדמות ציורים. שקד היא בראש וראשונה ציירת במילים. היא יודעת להשתמש במילים ובהקשריהן העתיקים כמו במכחול ובלוח צבעים כדי להעלות על הדף שלושה סוגים של יצירות מילוליות-חזותיות: ציורי נוף יפהפיים; ציורים רבי-יופי וכוח של הגוף הנשי; וחזיונות מיתולוגיים מיוחדים במינם — כמו החיזיון ההוא של גומר בת דבליים מ'נחושת ונהר'.
הספר נפתח במחזור שירים מופלא – 'אקליפטוס'. לשקד יש חולשה מיוחדת לעצים. לפעמים נדמה שהיא הייתה רוצה להיות עץ, להתאחד עם עץ, אפילו לסגוד לו: "תרקדי, הוא אומר לי. גזע עבות מפלי מחלפותיו סביבי. למה לי רוקדת כשאתה באדמה שולח, כשאתה נטוע וכביר ועלווני ואני צפופה ונפחדת. הו אלוהים, אקליפטוס, לרגליך נופלת אפיים". קשה שלא לזהות כאן את החריגה המסוימת של שקד מהמסורת, ולצידה את כמיהתה העמוקה להיגיון המיתולוגי, למטמורפוזות, למשל, ומה שמרתק בגלגולי הצורה של שקד הוא העובדה שהגוף הממשי הוא המנסרה שדרכה המילים משנות את צבעיהן ואת צורתן, כמו בפואמה הארוכה והמסחררת 'מסע תרשיש ושוהם ויושפה'. אבל גם בשירים קצרצרים שקד מצטיינת: עיניי כמעט נעתקו ממקומן כשהן נפלו על הכמו-הייקו שלה "לבד/ הלב פרי מבשיל/ בלי עונה". בלי עונה, כלומר לא באופן מעגלי, קיץ סתיו חורף אביב, אלא בקו שמוביל מלידה למוות, אלא שהמילה "עונה" קשורה גם ליחסי אישות עם בעל ולמחזור החודשי, ובבת אחת הבשלת הלב זוכה במעמקים לא משוערים, והגוף בהבשלתו, בלבדיותו, בכל יופיו ושבירותו, מתגלה.
לציורי הנוף של שקד מתווספת עוד שכבה של משמעויות, שמגיעה לשיאה בהצהרת אמונים שחותמת את הספר ואף מתנוססת על קדמת הכריכה. ההצהרה מנוסחת כגילוי של אהבה עד מוות לארץ. המשוררת כאילו אומרת: אמות ולא אהגר. אבל כשקוראים את הספר הולכת ומתחוורת ההבנה שאין זו אהבה לגוף הארץ או לארץ גופא, כלומר לנופיה האנושיים — אלה שמתממשים בבתי קפה ובתי משפט ובתי תפילה ומחנות צבא וכיכרות ושווקים ובתי חולים וכבישים פקוקים והפגנות ופרעות ונהרות של דם שפוך — אלא למה שאפשר לכנות תכשיטי הארץ: שקדיות, זיתים, ברושים, טרסות, אור, עננים. זה בדיוק המקום שבו המילים והמיתולוגיה גוברות על הגוף והממשות ושירתה של שקד מאבדת משהו מכוחה. מה גם שאהבה כזאת — לתכשיטים, לצורה, לקומפוזיציה — תמיד מכסה על משהו, ונדמה שאצל שקד היא מכסה דווקא על הסתייגות עמוקה מהארץ וממה שקורה בה, כמו שניכר בפרק השיר המצורף לרשימה.
יְלָלָה חוֹתֶכֶת בַּקְּרָבַיִם, קוֹדַחַת, לַהַט חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת
שׁוֹמַעַת קוֹל הַחֲתָךְ הַקְּרִיעָה
כָּל הַשָּׁנָה הַשְּׁאֵלָה סַכִּין חַדָּה יוֹרֶדֶת בְּבִטְנִי, בֶּטֶן אֲדָמָה
שֶׁלִּי הַכְּבֵדָה, פּוֹלַחַת רְכָסִים יְלָלָה
הָאָרֶץ גּוֹאָה בִּי
מֵי הַתְּהוֹמוֹת
הָאֲדָמָה
