שלשום בערב שב סותטיסאק רינטלאק, החטוף ה-254, למדינת ישראל. אלוף (מיל') ניצן אלון, הראש היוצא של מפקדת השבויים והנעדרים, קיבל את הבשורה בביתו, באחד ממושבי הדרום. אלון לא התפרץ בקריאות שמחה: הוא איננו מהמתפרצים. הוא סיפר על הזיהוי באותו טון ענייני, מדוד, חסכוני ברגש, שליווה אותו לאורך כל הקריירה הצבאית שלו. דרמה ענקית, טעונה בכאב, באימה, במוות, באשמה גדולה, גם במניפולציות פוליטיות, מקומיות ובינלאומיות, שפרטיהן ימלאו ספרים וסרטים. טרגדיה גדולה – ומשימה שהתבצעה, למרות כל מתנגדיה. המעגל ייסגר כאשר יחזור לארץ רן גואילי, אחרון החטופים. מפקדת השו"ן, אחד המפעלים המרשימים ביותר שנולדו במלחמה, תסיים את תפקידה ההיסטורי.
זהו ראיון ראשון עם אלוף אלון. הוא הסכים לקיים אותו רק לאחר שהשתכנע שהראיון נחוץ כדי להעניק לאלפי הישראלים שלחמו להחזרת החטופים את ההכרה המגיעה להם. "כתוב 'אנחנו', לא 'אני'", ביקש ממני בתחילת השיחה ובסיומה. השיחה נמשכה שעות אחדות, אל תוך הלילה.
4 צפייה בגלריה
"נוצר נרטיב כאילו דרמר ונתניהו הצילו את המצב, אבל שום דבר מהותי לא השתנה": ניצן אלון, אתמול | צילום: דנה קופל
(דנה קופל)
אסור להרפות
פתחנו בחטוף האחרון שנותר בעזה, רן גואילי. האם הוא מוסתר בכוונה, או שיש קושי אובייקטיבי לאתר את מקום קבורתו, שאלתי.
"הקושי של חמאס אובייקטיבי", אמר. "הוא קשור לבלגן שהיה אצלם מיד לאחר 7 באוקטובר. אף על פי כן, אנחנו מעריכים שניתן להחזיר אותו. יש זיקה בין הלחץ שמפעילים על חמאס לבין התוצאות, לכן אסור להרפות".
מתי, שאלתי, הוחלט על הקמת מפקדה חדשה, נפרדת, לשבויים ולנעדרים ועל המינוי שלך בראשה?
"לא הייתה מפקדה", אמר. "אף אחד לא מינה אותי. ב-7 באוקטובר בדקתי עם אנשים איך אני יכול לעזור. בין השאר התקשרתי לתת-אלוף ע', מפקד מ"מ (מבצעים מיוחדים) באמ"ן. עשיתי שם מילואים לאחר שהשתחררתי. הוא חזר אליי עם תשובה: החזרת החטופים היא משימה שהוטלה עלינו. האם אתה מוכן להתגייס?
"היה ברור לי שזה סיפור גדול. המערכת הישראלית כולה, לא רק הצבא, לא ידעה איך להתמודד עם סוגיית החטופים. במ"מ לקחו את העניין ברצינות. בלילה שבין שבת, 7 באוקטובר, ליום ראשון, בנינו מפקדה. קיבלתי חמ"ל שלהם, עם כל המכשור שפועל בו. דחפנו לתוכו 100 מחשבים. ביום ראשון התייצבו 100 איש, אולי יותר.
"מאוחר יותר הפכנו את האירוע לפורמלי. סידרנו את עניין הפיקוד והשליטה. עם הרמטכ"ל הרצי הלוי לא דיברתי בימים הראשונים. הוא היה מאוד עסוק באותם ימים: אני לא הפרעתי לו, והוא לא הפריע לי.
"התחלנו את העבודה עם 3,146 נעדרים. השתמשנו לגביהם במונח משטרתי: מנותקי קשר. חלק גדול זוהו כמתים; חלק אחר התחבאו בשטח. גורלם של 12 אנשים היה בחזקת תעלומה במשך חודשים: אחדים לא אותרו כי היו במבנים או בכלי רכב שנשרפו עד היסוד, אחרים נעלמו בעזה. נדרשו שבועיים-שלושה כדי להתייצב על 251, מספר האנשים שנחטפו. הוספנו למניינם את הדר גולדין, אורון שאול, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, שהוחזקו בעזה במשך שנים".
מה הרגשת נוכח מחדל 7 באוקטובר, שאלתי. האם העלית על דעתך שצה"ל יקרוס כך?
"כל מי שמספר לך שהבין את התמונה ב-7 באוקטובר, לא מספר לך אמת", אמר. "כן, גם אני הייתי בהלם, ברמה הצבאית וברמה הרגשית. ההלם מהקריסה לא התייחס רק לצה"ל, הוא התייחס למדינה כולה.
"בשבוע הראשון לא התעסקתי במערכת, לא בדרג הצבאי ולא בדרג המדיני. אמרנו, קודם נעשה סדר בכאוס, נבין מול מה אנחנו עומדים. מי החטופים, בידי מי הם מוחזקים, איפה הם. הייתה אי-ודאות עצומה. הבנתי שחייבים להקים יחידה חדשה שתישען על כל הארגונים הרלוונטיים. הנחת העבודה שלנו הייתה שהחטופים יחזרו בהסכמים. הגדרת המשימה שלנו היא לשמור אותם בחיים. כל זה קורה כשעל עזה צה"ל מפיל הרבה מאוד פצצות.
"הקמנו שתי מערכות: מודיעין כחול ומודיעין אדום. מודיעין כחול הוא כל מה שאפשר היה לאסוף בתוך המדינה: צילומים ודיווחים מתוך הרשת החברתית, צילומים ממצלמות של מחבלים, ביניהם צילומים נוראיים של גופות, צילומים ממצלמות משטרה, עדויות שמסרו אנשים בקהילות שפונו, ראיונות בתקשורת. לקח לנו שבוע לדבר עם הקהילות: בשבת, 14 באוקטובר, קיימנו שיחת זום ראשונה עם קהילת ניר עוז. זאת הייתה טעות שלי: היינו צריכים לדבר עם הקהילות קודם.
"מודיעין אדום הוא כל מה שאפשר היה לאסוף בעזה. כל יחידות אמ"ן היו מעורבות באיסוף: 8200, מ"מ, 81, חטיבת המחקר, גם שב"כ ומאוחר יותר 504. בנינו יכולות אצלנו. גם במודיעין האדום נחשפנו לתמונות קשות מאוד, תמונות זוועה".
כמה אנשים גייסתם לעבודה, שאלתי.
"בערך 2,500", אמר. "לא כולם שירתו כל הזמן, אבל בכל רגע נתון עבדו כ-500 איש. כל מי שרציתי, בא: מאות מילואימניקים, אנשי מודיעין מהמעלה הראשונה. הם עבדו יומם ולילה".
האם אתה מכיר התארגנות בהיקף כזה במדינה אחרת, שאלתי.
"לא", אמר. "לא מכיר, אבל זה מה שהיה צריך לעשות. היה קל לפקד על הדבר הזה, כי המון יוזמות באו מלמטה. בהתחלה 80 אחוז מהאנשים היו מילואימניקים. הם באו לחודשים ארוכים של שירות".
הקירות רעדו
תקן אותי אם אני טועה, אמרתי, אבל בביקורים שלי בעזה בחודשי הלחימה הראשונים התרשמתי שהחטופים לא על סדר היום של הכוחות הלוחמים. זה הסתיים בטרגדיות.
"מפקדים וחיילים חושבים קודם כל איך לבצע את המשימה ולשמור על החיים שלהם", אמר אלון. "שלושה שבועות לאחר 7 באוקטובר התחיל התמרון. אז הייתה לנו כבר תמונה סבירה של מיקום החטופים.
"תמיר נמרודי היה החטוף הראשון שנהרג בידי כוחותינו. הבית שהוחזק בו הופצץ מהאוויר. לא ידענו שהוא שם. או חן גולדשטיין-אלמוג, ששרדה וחזרה: איפה היא הוחזקה, ידענו. סימנו את הבית שהיא הוחזקה בו כמנוע תקיפה. אבל בניין במרחק 100 מטר מהבית הזה, הופצץ. החלונות בבית שהייתה בו התנפצו; הקירות רעדו: אימת מוות. האימה בגלל הפצצות צה"ל עלתה בסיפורים של חטופים רבים שחזרו.
"המחבלים העבירו את החטופים ממקום למקום: מה שידענו על מיקומם לא היה רלוונטי. כשכוחות צה"ל נכנסו לג'באליה, בצפון-מערב הרצועה, חמאס העביר את החטופים מזרחה, לשג'עייה. היו לנו בתקופה ההיא הרבה חורים במידע. רוב החטופים שנהרגו לאחר שהגיעו חיים לעזה, נהרגו בתקופה הזאת.
"הייתה לנו מתודה שקראנו לה 'חליטת מוות'. בהיעדר גופה, עבודת המודיעין שנדרשת קשה מאוד. אסור לטעות בעניין הזה. בנוסף, נדרשת הכרה במוות מצד סמכות הלכתית. כשמדובר בחייל, די ברב צבאי. בצה"ל יש נוהל ברור בעניין הזה. השאלה הייתה מי הסמכות ההלכתית שתחתום על פטירה של אזרח. פניתי לאריה דרעי, שרתם את הרב הראשי. נוצר נוהל מול הרבנות הראשית. הייתה לנו קטגוריה שקראנו לה Most Probably Dead – MPD (קרוב לוודאי חלל). בני משפחת ביבס, למשל: ידענו מי חטף אותם. הודענו לחמאס מי החוטפים, כדי שיאתרו אותם ויחזירו את הגופות".
תחרות בין המתווכות
איך התמודדתם עם המדינות המתווכות, שאלתי. עבדתם מול שני ממשלים אמריקאיים, מול קטאר, מצרים, טורקיה.
"המתווכות היו שם מההתחלה", אמר. "ממשל ביידן פעל לשחרורן של יהודית ונטלי רענן, שתיהן אזרחיות אמריקאיות שמתגוררות בארצות-הברית. ממשל ביידן דרש מקטאר לפעול, וקטאר פעלה. המצרים רצו להוכיח שגם הם יכולים, ותיווכו בהחזרת יוכבד ליפשיץ ונורית קופר זמן קצר אחר כך. מבחינתנו זה היה פשוט: אם המטרה היא לגרום לחמאס להחזיר חטופים, חובתנו לדבר עם מי שיש לו השפעה על חמאס. לקטאר ולמצרים יש השפעה ויש קשר עם ישראל – לכן הן הכתובת. גרהרד קונרד, המתווך הגרמני שפעל בעבר, הגיע למשימה ללא אינטרסים של מדינתו. לכל אחת מהמדינות האחרות היו אינטרסים משלה.
"גם הרוסים רצו להתערב, אבל חמאס לא התחשב בהם. למוסא אבו-מרזוק היה הכוח לסרב לשר החוץ הרוסי לברוב במהלך ביקור במוסקבה. אנחנו השקענו מאמץ גדול בגיוס הרוסים. בסוף פוטין הצליח לשחרר רק חטוף אחד – רוני קריבוי. בכל הניסיונות האחרים שלו הוא נכשל".
האם הדרג המדיני, הקבינט, היה מעורב בעסקה הראשונה, בנובמבר 2023, שאלתי.
"המעורבות שלו הייתה קטנה מאוד", אמר. "בשבועות הראשונים למלחמה הממשלה הייתה עסוקה בנושאים אחרים. לראש המוסד דדי ברנע ולי הייתה יד כמעט חופשית. זה היה שונה לגמרי מהמצב אחר כך, כשחברי הקבינט התערבו בכל פיפס".
אמרו עליך, אמרתי, שאתה מסכים לנסוע לפגישות עם המתווכים רק כשאתה חושב שייצא מהן משהו. אתה מסרב לנסוע לפגישות סרק.
"זה נכון", אמר. "בכל זאת השתתפתי בשתי נסיעות פארש, לפריז ולוורשה. הן היו חלק מהמשא ומתן עם המתווכות – לא עם חמאס.
"המתווכות היו סיפור מורכב, שהשתנה כל הזמן. היו מתחים בין קטאר למצרים ותחרות ביניהן. ההבנה אצלנו הייתה שאנחנו צריכים את שתיהן – קטאר בגלל האהבה האידיאולוגית שלה לאחים המוסלמים, מצרים בגלל השנאה שלה לאחים המוסלמים ובגלל הנוכחות שלה בשערי עזה.
"חמאס מקיים שיח מאוד מושכל בין החוץ לפנים. כל עוד סינוואר היה בחיים, היה ברור שהוא הסמכות העליונה. למרות קשיי התקשורת, ראשי חמאס הבינו טוב מאוד אלה את אלה. חשבתי על גולדה וגלילי ודדו אלעזר במלחמת יום הכיפורים. כמעט קינאתי בהם.
"היה משהו מאוד עמוק באמון בין ח'ליל אל-חיה, ראש צוות חמאס, לשייח' מוחמד אל-תאני, ראש ממשלת קטאר. הבנו שכאשר השייח' מוחמד מבהיר לאל-חיה שאין לו ברירה, או שהוא מאמין בתוקף בעמדה מסוימת, יש לכך השפעה. לפעמים האמיר עצמו התערב, בפנייה ישירה למשלחת חמאס או דרך ראש הממשלה".
למרבה הצער, טעינו
התיווך האמריקאי, אמרתי, לא השיג הרבה בתקופת ביידן. אנשיו היו כבולים למדיניות הזהירה של הנשיא, שכונתה בבית הלבן Hug Bibi, "חבק את נתניהו". במבט לאחור, בכירי הממשל משוכנעים שטעו: החיבוק לנתניהו הקשיח את עמדותיו ואיפשר למתווכות להתחמק ממחויבות.
"ההשפעה של ממשל ביידן הייתה מוגבלת", אמר. "פול בארנס, ראש CIA, עזר לנו במגעים עם המתווכות, נסע אליהן הרבה, נפגש הרבה אבל לא השיג הרבה. את חמאס הוא לא פגש. המתווכות העבירו את המסרים שלו לחמאס, אבל לא הפעילו לחץ משלהן. אנשי חמאס שמעו ולא זזו מעמדותיהם.
"הקטארים אמרו לחמאס שהחטופים הם נטל. יחיא סינוואר לא חשב כך. היה מקרה של חטופה מבוגרת שהקטארים הציעו לסינוואר לשחרר. היא זקנה, אמרו לו, היא לא מועילה לך. סינוואר אמר, לא, כל חטוף חשוב".
האם נכון היה, שאלתי, להציב בצד הישראלי צוות שמנה את ראש המוסד, ראש השב"כ ואותך, ולא עורכי דין או פוליטיקאים, כמו שהיה בעבר. נתניהו רצה לצרף את גל הירש, האיש שלו. אתם התנגדתם.
"דדי ברנע הביא את הקשרים שלו עם ראש הממשלה הקטארי", השיב. "בהתחלה היינו רק דדי ואני. ראש השב"כ רונן בר היה עסוק במלחמה. מול הלחצים לצרף אנשים התעקשנו שרק אנחנו מנהלים את המגעים. כשעלתה חשיבותו של המתווך המצרי, רונן בר הצטרף".
יצרתם יחסי אמון עם המשפחות, אמרתי. זה בלט בהשוואה לחשדנות שהן גילו כלפי הדרג הפוליטי.
"בהתחלה הקצינו עשרה אנשים, צעירות וצעירים בקבע, לקשר עם המשפחות", אמר. "הם נשחקו מהר מאוד. גייסנו במקומם 40 אנשי מילואים, מדרגת תת-אלוף עד דרגת רב-סרן. החלטנו שאנחנו מספקים מידע למשפחות בצורה שקופה. לבד מפרטים שקשורים לביטחון מידע או עלולים לפגוע בחטופים אחרים או בצנעת הפרט של החטוף עצמו – אמרנו את כל האמת. במקרה אחד או שניים מסרנו למשפחות שהגיעו סימני חיים מיקיריהן, וזמן קצר אחר כך גילינו שלמרבה הצער, טעינו: יקיריהן נספו".
האם, שאלתי, ההפגנות בכיכר החטופים הועילו להחזרתם או להפך, כמו שטענו שרים בממשלה, העלו את המחיר ודחו עסקאות.
"אמרתי באחת מישיבות הקבינט", השיב, "שהחברה האזרחית, כשמה כן היא – אזרחית: אי-אפשר לצוות עליה להפגין; אי-אפשר לאסור עליה להפגין. כאשר משפחות שאלו אותי מה לעשות, נמנעתי מלתת עצות. בנקודות זמן ספורות אמרתי לאנשים שאנחנו ברגע חשוב, אל תיתנו לחמאס לנצל אתכם. בדרך כלל הם הקשיבו לי.
"בשלב מסוים חמאס חשב שההפגנות מחזקות אותו וניסה להעלות מחיר. אחר כך הבין שלא יפיק תועלת וירד מזה".
בעצם, אמרתי, אתה אומר שלהפגנות לא הייתה השפעה.
"לגבי המשא ומתן, ההשפעה של ההפגנות הייתה הרבה פחות דרמטית ממה שמייחסים להן", אמר. "הדרג המדיני ידע להתחסן. אבל ההפגנות היו חשובות לסולידריות הפנימית בחברה הישראלית, למשפחות, במקרים אחדים למורל של החטופים. ייתכן שהשפיעו גם על הממשלים האמריקאיים".
האירועים הקשים ביותר
משלב מסוים אתם קבעתם את גבולות הפעולה של צה"ל בשטח, אמרתי. האם מפקדי הכוחות לא כעסו עליכם?
"פורמלית לא קבענו; בפועל קבענו", אמר. "המלצותינו התקבלו. כן, היו מתחים. היו מפקדים שהתלוננו, אתם כובלים את ידינו, אתם מסכנים את הכוחות. אלה היו מחלוקות לשם שמיים: בסך הכל כולם התאחדו סביב אותן מטרות. בסוף רוב הדברים הסתדרו בשטח. חלקם הסתדרו ביני לבין שני אלופי פיקוד הדרום שעבדתי איתם, ירון פינקלמן ויניב עשור. מיעוט שבמיעוט הגיע להכרעת הרמטכ"ל".
מבחינתך, מה היו האירועים הקשים ביותר במלחמה, שאלתי.
"שתי שישיות", אמר. "השישייה שנהרגה בפברואר 2024 בשכונה הקטארית בחאן-יונס, והשישייה שנהרגה ברפיח באוגוסט. חקרנו כל אירוע והפקנו לקחים. אולי משום כך השישייה ברפיח (כרמל גת, עדן ירושלמי, הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי) הייתה מקרה ההרג האחרון.
"לפעמים המקריות קובעת גורלות. בדצמבר 2023 נכנסו כוחות מיוחדים של צה"ל לתת-קרקע ברפיח שהיו בו 12 חטופים. איש מהחטופים לא נרצח. השישה נרצחו באוגוסט כשצה"ל פעל מעל הקרקע; את אלעד קציר רצחו המחבלים על אף שצה"ל פעל רחוק משם".
איך אתה מתייחס למותם של יותם חיים, אלון שמריז וסאמר אל-טלאלקה מירי של צה"ל בדצמבר 2023, שאלתי.
"אירוע נורא", אמר. "אבל הוא קשור למשמעת, לא לסוגיית החטופים".
אף אחד לא נתן את הדין, אמרתי.
"האירוע מתחיל כמה ימים קודם", אמר. "היינו שבויים בקונספציה שהמחבלים ינסו למשוך כוחות שלנו למלכודת. כשכוחותינו ראו שלושה שהולכים עם דגל לבן, הם היו משוכנעים שמדובר בהונאה. לא הפקנו את הלקח הנכון מהמקרה של רוני קריבוי, שברח משוביו והסתובב ארבעה ימים בעזה".
הייתה לי דילמה
האם חמאס ניצל את הפסקות האש כדי לשפר את מצבו, שאלתי.
"כשיוכבד ליפשיץ ונורית קופר עמדו להשתחרר", אמר אלון, "סינוואר ניסה לנצל את הפסקת האש לטובת שיפור עמדות. עיכבתי את השחרור ביום אחד כדי שסינוואר יבין שהוא לא שולט במשא ומתן".
האם אתה סבור, שאלתי, שאפשר היה להגיע לעסקאות חטופים קודם, אבל הדרג המדיני בחר לטרפד.
"כל העסקאות דיברו על שחרור כל החטופים בשלבים", אמר. "לא היו עסקאות חלקיות. שלב א' היה מחייב; השלבים הבאים פתוחים. בעסקה הגדולה הראשונה, בנובמבר 2023, נכללו 100 נשים וילדים. בהתחלה היו 94: הצלחנו לשכנע את חמאס שגם מי שעבר את גיל 18, אם עדיין לא התגייס, נחשב לילד. 34 ילדים הופיעו בכרזות: ביקשנו ממטה המשפחות להוסיף עוד שש תמונות. התמונות הוספו.
"חמאס הסכים לאחר שאנחנו הסכמנו להעלות את הרף לשחרור מהכלא לבני 19. השאר היו נשים.
"סינוואר ידע ש-56 חטופים מתוך ה-100 תחת שליטתו. הוא התחייב למה שהוא יודע שיוכל לקיים. לכן הודיע שישחרר 50, ובזמן הפסקת האש יחפש עוד. בקבינט כעסו עלינו: למה הסכמתם ל-50? היה הרבה רעש, נוצר נרטיב כאילו דרמר ונתניהו הצילו את המצב, אבל שום דבר מהותי לא השתנה. ואז החליט סינוואר ששבע מהנשים הן חיילות. נתתי את החלק שלי, הודיע סינוואר. עוברים לשלב ב'.
"החלטנו שאסור לנו להיכנע לתכתיב שלו. ואז האנשים שלו לחצו עליו לוותר. הוא נזקק להפסקת אש: לכן התקפל".
זה לא היה הסוף: נשארו עוד שבע נשים שסינוואר סירב לשחרר. "במזרח לא משפילים אדם פעמיים", אמר אלוף (מיל') פולי מרדכי, שעבד לצידו של ניצן אלון. העסקה נבלמה בגלל הסרבנות של סינוואר ובגלל ההחלטה של הקבינט לחדש את המלחמה, לא חשוב מה יציע חמאס.
"הנחתי שלאחר כמה ימי לחימה נחזור למשא ומתן", אמר לי אלון. "זה לא קרה. כשחמאס דרש לאפשר למאות אלפי העקורים שהועברו למוואסי לחזור לצפון הרצועה, אנחנו הצענו לקבינט להשיב בחיוב, בנימוק הומניטרי. הקבינט סירב. הקיפאון נמשך מחודש לחודש. ב-22 במאי נוצר בקבינט המצומצם רוב בעד פתיחת המעבר: דרעי תמך. נתניהו נאלץ להסכים, אבל הציב מיד תנאים. כשחמאס התרצה, ישראל סירבה; כשישראל התרצתה, חמאס סירב – כך עד ינואר 2025".
נגזר על החטופים לחיות עוד שנה ויותר במנהרות, ברעב, בעינויים. נוסף לישראלים, חמאס עמד לשחרר בדצמבר 2023 24 תאילנדים, בלי תמורה. חמישה מהם הוחזקו על ידי גא"פ (ג'יהאד איסלאמי). שוביהם לא הביאו אותם בזמן לנקודת המפגש. "בגא"פ טענו שנגמר להם הדלק לטנדר", סיפר אלון. התאילנדים נמקו בשבי עוד 13 חודשים – עד העסקה של ינואר.
בנקודות השפל במשא ומתן יעצו לך רבים להתפטר, אמרתי. לא התפטרת.
"הייתה לי דילמה", הודה. "הייתי מספיק ריאלי להבין שהתפטרות שלי לא תיצור אפקט מטלטל. שאלתי את עצמי שאלה פשוטה – מה יעזור יותר להביא חטופים, התפטרות שלי או הישארות שלי. הגעתי להחלטה להישאר".
החלטה נבונה, אמרתי.
"הייתי אוכל את עצמי אם הייתי עוזב", הודה.
העסקה בינואר השנה סוכמה במעמד סטיב וויטקוף, השליח של טראמפ, ימים אחדים לפני כניסת טראמפ לבית הלבן. חמאס דרש שישראל תיסוג עוד קצת בתוך עזה; הצוות הישראלי אמר, מצטערים, מיצינו את המנדט שניתן לנו. וויטקוף הרים טלפון לנתניהו. נתניהו אמר שהוא לא יכול להסכים לנסיגה נוספת, אבל הוא מוכן לשחרר עוד עשרה אסירי חמאס שנידונו למאסר עולם. כך סוכם, והעסקה יצאה לדרך.
"לא זה היה חשוב ולא זה היה חשוב", סיכם אלון את העימות. "חשוב היה שהושג הסכם. ובינתיים וויטקוף היה מבסוט וחמאס היה מבסוט".
את העסקה הנוכחית, אמרתי, הביא ג'ארד קושנר. מה סוד קסמו?
"הוא נסיך", אמר אלון. "הערבים רואים בו יורש עצר. בעיניהם הוא MBS של דונלד טראמפ: יש לו מעמד מיוחד. ההסכם שהושג בחודש שעבר בשארם א-שייח' שונה מההסכמים הקודמים. הוא נרקם כשנוצר סנכרון בין הלחץ הצבאי שלנו לקואליציה של המדינות המוסלמיות. חמאס פנה לקטאר וקיבל תשובה שלילית; פנה לטורקיה וקיבל תשובה שלילית; פנה למצרים וקיבל תשובה שלילית. את החיבור הזה עשה ג'ארד. הוא גם הבטיח, בעזרתו של דרמר, שישראל תקבל את 20 הנקודות של טראמפ".
עזה החדשה
השבוע, אמרתי, שמעתי פרטים על החזון האמריקאי לעזה כפי שהוא מתגבש במפקדה שלהם בקריית-גת. האמריקאים חושבים בגדול: עזה החדשה תיבנה ללא מחנות פליטים, ללא מעמד של פליטות, יישובים חדשים מהניילונים שיודעים לפרנס את עצמם. קבוצות של אוכלוסייה יעברו בהדרגה מעזה הישנה, החמאסית, לעזה החדשה, והשטח של עזה החדשה יגדל בהדרגה מערבה, לתוך שטחי חמאס ומזרחה, לתוך השטח שמחזיקה ישראל. חמאס יתפרק מנשקו ומשלטונו כי לא יהיו לו משאבים. הוא יתייבש.
בהכירך את חמאס, שאלתי, האם אתה חושב שיש לזה סיכוי?
"הלוואי", אמר אלון. "השאלה לגמרי פתוחה, אבל צריך להיות מאוד אופטימי כדי להאמין שזה יקרה. לא משנה כמה כסף ישפכו שם, וכמה לחץ פוליטי – אני לא מכיר מטחנה שיודעת להכניס עזתים מצד אחד ולהוציא דֶנים מצד שני.
"הקרקע בעזה החדשה שייכת למישהו. אתה לא יכול להגיד לפלסטיני מבית-לאהיא, מהיום אתה תושב רפיח. עזה עברה טראומה שטילטלה הכל, אבל היא לא השכיחה הכל. אם תיקח מעזתי את תעודת הפליט שלו, הוא לא יפסיק להרגיש פליט.
"מאות אלפי ילדים עזתים שחיים עכשיו בעיי חורבות אינם המתכון האידיאלי לדה-רדיקליזציה – אולי ההפך. חמאס לא מתכוון לוותר.
"אנחנו אמרנו מהתחלת המלחמה: חטופים תחילה; עם חמאס נתמודד בעתיד. הממשלה לא קיבלה את זה. גם הרצי הלוי לא קיבל.
"אם ההסכם יביא לפירוק חמאס, אפשר יהיה להתווכח אם מחיר המלחמה היה ראוי. פירוק חמאס יעמוד מול מאות לוחמים בצה"ל שנפלו, העורף האזרחי שנפגע קשה, הכלכלה שניזוקה, מעמד ישראל בעולם שהידרדר ועשרות אלפי פלסטינים, רבים מהם בלתי מעורבים, שנהרגו.
"אבל אם חמאס יישאר בשלטון בעזה, לא השגנו דבר ממטרות המלחמה. ההסכם מאוקטובר מצוין – אבל רבים יטענו שאפשר היה להשיג הרבה קודם הסכם שלא היה שונה בהרבה".
