המוסינזונים // ורד מוסנזון } ידיעות ספרים } 256 עמ'
'המוסינזונים' הוא בעיקר סיפורם של סבא וסבתא של הסופרת, ורד מוסנזון, שכפי שהיא מספרת לנו שמעה את סיפורם בעיקר מאביה, משה. שבט המוסינזונים נראה על פניו ראוי לסאגה עסיסית: "נולדתי למשפחה מורכבת. שלא כמו לילדים האחרים בנען, הקיבוץ שבו גדלתי, לי היו חמישה אחים ואחיות – שלושה בנים ושתי בנות – שחלקם היו גדולים ממני ביותר מעשרים שנה. אלה היו נישואיו השלישיים של משה אבי ונישואיה השניים של מלכה אמי". אחותה הגדולה ממנה ב-28 שנה היא הסופרת דבורה עומר. דודהּ, מנישואיו השניים של סבהּ, הוא הסופר יגאל מוסינזון, "שכמו בסיפור תנ"כי גנב את הבכורה, היה לסופר ומחזאי מצליח והותיר באחיו הגדול תחושת עלבון והחמצה". מוסנזון עצמה, כמובן, היא גם כותבת, שזכתה להצלחה רבה עם ספר שפירסמה ב-1980 בעודה חיילת, 'דברים שצריכים לעבור'. אלא שהספר שלפנינו, כאמור, אינו סאגה משפחתית רב-דורית ולא אפוס כמו-תנ"כי, אלא מתמקד בדור אחד בלבד, דור הסבים.
אבל גם שם יש מה לספר. זליג זומר, סבהּ לעתיד של הסופרת (בהמשך הוא ישנה את שמו לאשר מוסינזון), גדל במזרח אוקראינה ובתחילת המאה ה-20 הסתבך ביחסים לא נאותים עם בת ראש הישיבה שלו. זליג גורש מהישיבה, נדד למערב אוקראינה והחל ללמד עברית למחייתו. שם נרקמו יחסיו עם דבורה, בת למשפחה אמידה שביקשה לרכוש לה ידיעה בלשון הקודש. לזוג נולדים שני ילדים כשהם מחליטים לעלות לארץ ישראל. שם, לבסוף, יתיישבו בעין גנים, מושב העובדים של אנשי העלייה השנייה ליד פתח-תקווה, ודבורה תהפוך למנהיגת פועלים בהתהוות. אלא שקודם לכן, העלייה כרוכה בתלאות רבות, בפרידה זמנית אך לא קצרה בין בני הזוג, ואחר כך, כבר בארץ, במוות מוקדם ובנישואים שניים לא מוצלחים.
זה לכאורה "רומן היסטורי", אך החוש ההיסטורי כאן לא ברור. למשל, עד כמה סבירות האופציות האלו ל"ירח דבש", גם במשפחה יהודית עשירה בתחילת המאה באוקראינה: "אני תוהה, איך בחרו דבורה וזליג לחגוג את ירח הדבש? הם יכלו להרחיק ברכבת עד מוסקבה, לבקר במוזיאונים, למחוא כפיים באופרה, לסעוד במסעדות ולטייל בחוצות העיר, כיאה לזוגות ממשפחות אמידות. ואולי בחרו לשוט בספינה על הדנובה, להרחיק עד פראג, להפליג אל חופיהן שטופי השמש של איטליה וספרד, הרחק מהערבות הקפואות שגדלו בהן. הם יכלו לבלות את ירח הדבש בפריז, ישובים בבתי הקפה הקטנים במונמארטר, מביטים בעוברים ושבים כאנשי העולם הגדול". לשלל האפשרויות הנראות לי לפחות בחלקן אנכרוניסטיות, מוסיפה הסופרת הערה שמודה בגלוי שלא רק מידע ספציפי על יעד ירח הדבש חסר לה, אלא יש לה אי-ודאות עקרונית יותר באשר לאופי החיים אז: "עם זאת, ייתכן שלא היה להם זמן לזוטות כמו ירח דבש". חוסר הדיוק ההיסטורי מתגלה כשבית הקברות התל-אביבי "על שם יוסף טרומפלדור" מכונה כך בעוד טרומפלדור חי ובועט (אם כי לא מוחא כפיים) ותל-אביב עצמה מתוארת כעיר גדולה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. המלחמה עצמה, מאורע מרכזי לכל הדעות, זוכה פה לשורות ספורות. מדי פעם מתגנבים ביטויים אנכרוניסטיים לטקסט, כמו "המדינה" במשפט הבא: "התכנסה בבית העם אסיפה מרובת משתתפים, ובהם מנהיגי הפועלים מרחבי המדינה". באסיפה דומה "הוחלט" הדבר הבא: "'אתה לא תאמין', אמרה [דבורה] לו לילה אחד כששבה מאוחר, בעיניים בורקות. 'מה שהוחלט הערב, מה שעתיד להתרחש... אנחנו נתאחד ונקים מדינה סוציאליסטית, שדתה היא עבודה, ואליה יעלו יהודים מרחבי העולם. בעזרת הבריטים נילחם בממשל העות'מאני, נגרש את הטורקים ונכריז עצמאות, נחולל מהפכה'". אך אשר קצר ראות לנוכח קיצור תולדות העתיד שפרסה בפניו אשתו. "'איך נעשה את זה כשאפילו אין לנו צבא?' היה אשר מקשה". ודבורה נזכרת להוסיף את מה ששמטה מהתקציר: "'גם צבא יהיה לנו'". אחת הסיבות שבגללן אנו מתעניינים בהיסטוריה מלכתחילה, כמו שטען ניטשה במסתו המופלאה 'כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים', היא (אני קצת, כמדומני, עורך וריאציה על דבריו) להגדיל לעינינו את הטווח של האנושי, בפריסת אופני חיים שונים לחלוטין משלנו. אנחנו עוברים לשכון בתקופות שונות וכך מגדילים את טווח חוויות החיים שלנו, בקיצור חיים יותר. אבל התחושה אצל מוסנזון היא שה"היסטוריה" מתמצה בכמה אירועים ותנאי חיים חיצוניים שונים (רובם מוכרים: אנופלס, עגינה בנמל יפו, סכסוכים עם בני העלייה הראשונה, עבודת האדמה וכו'), לא באיזו מהות שונה של התקופה, מהות שתמיד מצויה בפרטים כבכללים ומחייבת את הסופר לצלול להוויה שונה משלו. למעשה, הרומן הזה ממחיש את נצחיות הטלנובליות של החיים, לא את רבגוניות ההיסטוריה: מאהבים של אישה נשואה, אם חורגת רעה, נערה פותה מפותה וכו'.
ואף על פי כן, זה רומן שאני יכול להבין את מי שייהנה מקריאתו, מי שלא נושא עיניו לחריש היסטורי עמוק. הרומן כתוב ברהיטות ראויה לציון. הוא בעל קצב וחוש הבחנה בין עיקר לטפל. הוא מספר את הסיפור הגנרי יחסית שהוא מספר בחיוניות. יש לסופרת תשוקה ויכולת לספר סיפור. •
אני יכול להבין את מי שייהנה מקריאת הספר, מי שלא נושא עיניו לחריש היסטורי עמוק
