"אני אמנם לא רואה אבל המוח שלי עובד, אני בשיא"
חגי לרנר | נפצע בפעילות מבצעית במחנה הפליטים נוסייראת
"אני זוכר את עצמי נופל, חשבתי אם ככה מרגישים כשנפצעים, צעקתי 'איפה העיניים שלי, אין לי עיניים'", משחזר חגי לרנר (24), לוחם שריון במילואים, את הרגע שבו נפצע קשה לפני כשנה במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה. בעקבות הפציעה, איבד את ראייתו בשתי עיניו. רק כחודשיים קודם לכן ספגה המשפחה מכה קשה, כשבן דודו של חגי, רס"ל (במיל') אביעד ניימן, לוחם בגדוד 222, נפל בקרב בדרום לבנון בערב שמחת תורה.
לסבב המילואים השני גויס לרנר כחצי שנה לאחר שחרורו משירות סדיר בגדוד 52 של חטיבה 401, בדיוק כשהתחיל מכינה לקראת תואר בהנדסת בניין באוניברסיטת אריאל. הוא שובץ לחטיבה 01 וב-22 בדצמבר נפצע במהלך התקפה לילית על מוצב חמאס במחנה הפליטים נוסייראת. "תוך כדי ההתקפה מחבל הגיח לעברנו וירה RPG. באותו רגע קרסתי פנימה והתעוורתי במקום. נפצעתי מרסיסים בעיניים, בפנים, ביד ימין, בצוואר ובראש".
לרנר פונה לבית החולים סורוקה, שם היה מורדם ומונשם במשך שבוע, כשהוא סובל גם מדימום מוחי. בהמשך הועבר למרכז הרפואי שיבא (תל השומר), שם עבר ניתוח נוסף להוצאת גידול בבטנו שהתגלה במקרה בעקבות הפציעה, והתברר למזלו כשפיר.
בשל הפציעה הוא איבד לחלוטין את עינו הימנית, ובעין שמאל הוא מצליח לראות רק מעט אור וצללים. באופן כמעט בלתי נתפס, פציעתו של חגי התרחשה מאות מטרים בלבד מהמקום שבו נרצח סבו, מיכאל אורלינסקי, בפיגוע דקירה בפסח לפני 22 שנה. "זה היה מטורף להילחם באותו אויב באותו המקום שבו סבא שלך נרצח", הוא מספר.
השגרה: "אני רוכב על אופני טנדם לעיוורים בבית הלוחם, שמופעל על ידי ארגון נכי צה"ל, ופעמיים בשבוע מתאמן בחדר הכושר של עמותת 'אחים לחיים'. אני לומד נגישות מחשב וקורס אנגלית. במקביל, אני לומד פעמיים בשבוע באוניברסיטת בר-אילן, בתוכנית מיוחדת לפצועים".
האתגרים: "להצליח לבקש עזרה, והעובדה שאתה לא יכול ללכת למקום כלשהו לבד, אתה צריך מישהו שיעזור לך להתמצא. מאז הפציעה אני מרגיש שאני לומד לחיות מחדש, לקום, ללכת, לאכול, הדברים הפשוטים, הבסיסיים".
הניצחונות הקטנים: "לקום בבוקר, לצאת, לא להישאב לדיכאון, להסתכל קדימה, לאהוב. החלום שלי הוא למצות את עצמי ולהיות שמח. לעכל את אובדן הראייה היה קשה מאוד, אבל בסוף אתה מבין שאין מה לעשות – נפצעת, ולבכות על זה פחות יעזור, צריך להתקדם ולהתמודד. זה גם ממקום של להודות לקדוש ברוך הוא כי נפצעתי, אבל אני עדיין בחיים. אני אמנם לא רואה, אבל המוח עובד, ואני בשיא".
התמודדות המשפחה: "המשפחה ושירה בת הזוג שלי ליוו אותי מההתחלה. שירה הייתה העוגן שלי שתמכה בי והראתה לי גם את הצדדים הטובים. זו הייתה כאפה מצלצלת לכולנו, אבל כולם תומכים ועוזרים הכי הרבה שאפשר".
בירוקרטיה: "אני יודע שלהרבה אנשים יש בעיות עם הזכאויות מול הגורמים השונים. אני, כפצוע שמוגדר קשה, וגם פציעה שאין איך לפספס אותה, עברתי תהליך יחסית קל".
המסר: "לזכור תמיד להסתכל גם על חצי הכוס המלאה. זה קשה, אבל גם בתוך הפציעה הדברים הטובים קיימים. תודה לכל עם ישראל על התמיכה. במחלקות השיקום אתה פוגש אנשים שעזבו הכל ובאו לעזור, לתרום, לתת חיבוק".
"אם הכדורים היו שני סנטימטרים שמאלה, לא הייתי כאן"
יהונתן מעטוף | נפצע באירוע ירי דו-צדדי ברצועת עזה
"דבר ראשון צעקתי, ראיתי את היד מחוברת רק עם חתיכת עור קטנה. עשר שניות אחרי כבר הבנתי שלא תישאר לי יד", מספר יהונתן מעטוף, אז מפקד נמ"ר בגדוד 12 בגולני, שאיבד את ידו בעזה מירי דו-צדדי לפני כתשעה חודשים.
המקרה אירע כשחברי הפלוגה תיקנו את המאג שהיה תקול. "בדיוק מילאתי שמן בנמ"ר, ממש מול המאג, בזמן שהם פירקו אותו. אחד מהחבר'ה הלך לרגע הצידה, והשני החזיר את המאג למקום ודרך אותו. כשהראשון חזר, הוא לא שם לב שהשרשיר כבר הוחזר". חברו לפלוגה ניגש לפרוק את המאג, אבל לא הבחין שיש תחמושת בפנים, ופלט שלושה כדורים שפגעו ישירות בידו של מעטוף.
יהונתן פונה לסורוקה, שם נאלצו לקטוע את ידו. "אמרתי לעצמי, 'זה מה יש, ומפה נמשיך הלאה'. הרגשתי שהשם עשה לי נס שנשארתי בחיים, כי אם הכדורים היו עוברים שני סנטימטרים לצד שמאל, כבר לא הייתי כאן", הוא משתף.
"מן הסתם זה היה כואב לאבד את היד, הבנתי מהרגע הראשון שהחיים שלי עומדים להשתנות", הוא מוסיף. "בתקופה הראשונה זה היה לא פשוט – אחד התחביבים הכי גדולים שלי היה טיפוס קירות וחשבתי איך זה יהיה מעכשיו, ואיך אני אכיר מישהי ואתחתן כשאני מרגיש ככה שבור. לאט-לאט אתה מבין שזה לא כמו שאתה חושב".
השגרה: "אני מנסה להכניס את עצמי כמה שיותר לשגרה נורמטיבית ועמוסה. מהרגע הראשון אמרתי לעצמי שאני רוצה שהפציעה תשפיע על החיים שלי כמה שפחות. יש כל מיני עמותות שיש להן חוגים לפצועים, אני מתאמן גם באמנויות לחימה, אפילו רשום לתחרויות עתידיות, וגם בטיפוס. במארס הקרוב גם אתחיל ללמוד באריאל".
האתגרים: "לפעמים אני צריך עזרה בדברים הקטנים כמו לסגור את הריצ'רץ' או לכפתר כפתורים. אני יכול להצליח אבל זה לוקח לי זמן, ואני נאלץ לבקש עזרה. מי שמכיר אותי יודע שזה הדבר שאני הכי שונא. אני בטיול עכשיו באיטליה עם חבר שקושר לי את השרוכים בבוקר, זו תחושה לא פשוטה. אני בגילו אבל צריך עזרה כאילו אני ילד קטן. יש קושי גם עם המבטים ברחוב, בישראל אולי קצת התרגלו לזה אבל זה עדיין לא קל".
הניצחונות הקטנים: "כל דבר שלא הייתי מסוגל לעשות לבד ואני מצליח להתגבר עליו מרגיש כמו ניצחון. למשל אחרי כמה ימים בטיול באיטליה, מצאתי כבר שיטה לקשור לעצמי לבד את השרוכים. גם בדברים הגדולים יותר יש ניצחונות – כמו להצליח בטיפוס קירות או באמנויות לחימה. בהתחלה לא ידעתי איך אצליח לעשות את זה, איך אני אתן אגרוף עם יד אחת? אבל בסוף אני הולך והכי נהנה בעולם מהניצחונות הקטנים האלה".
התמודדות המשפחה: "מהמשפחה שלי אני שואב את הכוחות. אבא שלי, שהוא אח שכול לסמל ראשון ישראל מעטוף ז"ל שנפל בקרב בלבנון ב-1992, אמר לי בבית החולים ישר כשראה אותי: 'לפני 30 שנה התחננו שיגידו שאחי נפצע, עכשיו הבן שלי פה, חי ובריא בנפשו, אז הכל בסדר'. הוא אמר את זה גם לסבתא שלי, שלקחה את זה הכי קשה. האחים שלי לא ידעו בהתחלה איך להסתכל על זה, אבל התרגלו מאוד מהר".
בירוקרטיה: "יש המון אנשים טובים ועמותות שעוזרות ומסבירות מה צריך לעשות, ובזכותן אני יודע להתמודד טוב יותר. ארגונים כמו 'הצעד הבא' לקטועי הגפיים בישראל, והעמותות 'בלב אחד', 'אחים לחיים' ו'אהבת', ליוו אותי מהרגע הראשון".
המסר: "אולי קשה לראות את זה מבחוץ, אבל בשיקום זה בולט במיוחד שעם ישראל חזק ומאוחד".
"כל יום צריך להילחם על מי שאתה, להילחם להיות אבא"
פורת שער | נפצע בפעילות מבצעית באזור ג'באליה
"לא שמעתי אף אחד, רק צפצוף. כשניסיתי להרים את הקסדה חטפתי סחרחורת כאילו כל העולם מסתובב", מספר פורת שער (39), לוחם מילואים בגדוד 9 בחטיבה 401. סבב המילואים השלישי של פורת הגיע בסמוך לאירוע בר-המצווה של אחד מבניו. למרות הכל, ובשל מצוקת כוח אדם בצוות, החליט שער להגיע בכל זאת. "חשבנו בהתחלה שלא אכנס לעזה, אבל בסוף החלטנו שכן, בתנאי שאצא יומיים לפני העלייה לתורה. לאשתי בכלל לא סיפרתי, הסתרתי ממנה", הוא מספר.
ב-18 בנובמבר 2024, לילה לפני יום ההולדת של בנו, הוקפץ הגדוד של פורת לפעילות מבצעית באזור ג'באליה, לאבטח D9 שפעל שם, ובאיזשהו שלב התבקש הטנק לצאת מהסמטה הצרה כדי לאפשר לכלי נוסף להיכנס. "אמרתי לעצמי, 'טוב, אנחנו יוצאים מהאזור המסוכן', והחלטתי לאכול משהו. ישבתי על הכיסא ולקחתי ביס ראשון תוך כדי שהטנק עושה רוורס, ופתאום חטפתי מכה חזקה מאוד בראש", הוא נזכר. הטנק שעליו פיקד נפגע מנ"ט ממחבלים שארבו בסמוך. "הטיל חדר את הטנק ממש מאחורי הראש שלי וגילח לי את הקסדה", הוא משחזר.
שער נפצע מרסיסים גם בידיו, בכתף ובצוואר, ופונה לסורוקה, ובהמשך עבר שיקום במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין. הוא הוגדר כפצוע ראש וסובל גם מפגיעה אורתופדית בידו. כיום פורת מטופל במערך שיקום פגועי הראש בבית של "צבר רפואה", שהוקם בשיתוף אגף השיקום וקבוצת "לתת בראש".
השגרה: "גם היום, כמעט שנה אחרי, השגרה עדיין לא ברורה. זו שגרה של טיפולים, כל יום לפחות טיפול אחד, לפעמים גם שלושה סוגים ביום".
האתגרים: "בגלל פציעת הראש אני לא מצליח לנהל לעצמי את הלו"ז, לדעת איזה טיפול יש לי ומתי. כשאני כן מנסה לקחת איזושהי אחריות, אני עושה פדיחות. זה בעיות זיכרון, בעיה לשלוף מילים, קושי לשמור על סבלנות. זה מצחיק כי בעיני העולם אתה נראה בסדר, אתה לא נראה פצוע, אבל מצד שני זה כל יום להילחם על מי שאתה, להילחם להיות אבא – אם זה בלהכין את הילדים בבוקר לבית הספר או לשחק איתם. זה לא פשוט – צעקות או רעש חזק ממש כואב לי באוזניים, וילדים לפעמים בוכים או רבים ביניהם, וזה משהו שקשה להתמודד איתו".
הניצחונות הקטנים: "הרגעים שבהם אני מצליח לשחק עם הילדים, אפילו להשתולל איתם, הם ניצחונות בשבילי. גם בטיפול, כשאני מצליח להרים משקולת עם היד שנפצעה, זו הצלחה. במסגרת השיקום אני רוכב על סוסים, ולאחרונה חזרתי לצלול, זה אמנם חייב להיות עם ליווי אבל זה עוד ניצחון בדרך, כי מהרגע הראשון תהיתי אם אוכל לחזור לצלול. לאחרונה חזרתי גם לנהוג עם אשתי באוטו, כל פעם שאנחנו מתרחקים עוד קצת זה ניצחון, זה משהו שאני מאוד אוהב".
התמודדות המשפחה: "כל אחד מתמודד אחרת, יש לי חמישה ילדים – מתבגרים וגם צעירים יותר. כשאני עושה טיפולים בבית הם לפעמים מתלהבים ומצטרפים לטיפול. מאז הפציעה, אשתי סוג של עובדת במשרה מלאה בלהיות איתי ולטפל בי. למרות הכל, אנחנו מנסים כל הזמן להראות ולראות את הטוב, לשדר לילדים שגרת חיים יחסית נורמלית, כמה שאפשר".
בירוקרטיה: "לקח זמן עד שהכירו בי כפצוע ראש, ורק בהמשך 'צבר רפואה' נכנסו לתמונה. בפעם הראשונה שהם פגשו אותי, הם שאלו אותי ממה אני סובל והסבירו לי שזה קשור לפציעת ראש ושאני לא מדמיין. מאז הם לצידי".
המסר: "אנחנו עם של גיבורים. הפציעה היא לא רק הסיפור שלנו, אלא של העם כולו. צריך להסתכל ולהבין שיש כאלה שלא רואים עליהם את הפציעה, אבל גם הם סובלים. אחרי המלחמה הזו, יש סיכוי טוב שמי שעומד לידך עובר איזושהי התמודדות, וצריך לזכור ולהכיר את זה".
