בעוד כשבועיים, ב-18 בדצמבר, תציין קטאר את היום הלאומי שלה. מצעדים, מופעים, חגיגות ראווה. הכל כדי לשדר עוצמה, שגשוג ותדמית מבריקה. זו לא רק גחמה של מדינה קטנה עם אגו גדול. תדמית היא אחד הנכסים האסטרטגיים הכי חשובים של קטאר. בשבוע האחרון התברר עד כמה.
ברשתות החברתיות דובר על כך שממשלת קטאר הזמינה משפיעני רשת אמריקאים שמרנים לחופשת תענוגות ממומנת במדינה במהלך חג ההודיה. חלקם פרו-ישראלים מובהקים ואף ביקרו בישראל במהלך המלחמה. המטרה: לעצב תודעה ציבורית אוהדת כלפי קטאר בימין האמריקאי. הביקור הזה הצית שיחה בארצות-הברית על עומק ההשפעה הקטארית, לא רק באמריקה אלא במערב כולו.
לפי דיווחים, המשתתפים נתבקשו להדגיש "פתיחות", "מבט חדש" ו"מידע מפתיע שגילו רק עכשיו", תוך הימנעות שיטתית מאזכור נושאים כמו חמאס, האחים המוסלמים או מצב זכויות אדם, נשים ולהט"ב במדינה. חלקם אף שידרו את המסר ש"אפשר להיות גם ציוני וגם לאהוב את קטאר".
כשהצצתי בחשבונות של אותם משפיענים, גיליתי שהפוסטים אכן שיקפו את הקו הזה. עם זאת, התגובות מהקהל הביתי שלהם היו שליליות ברובן המכריע. אני מנטרת סנטימנט ברשתות כבר שנים, ומעולם לא ראיתי תגובה שלילית כל כך מובהקת כלפי קטאר.
ועדיין, עצם העובדה שדמויות שחלקן מזוהות כפרו-ישראליות ביקרו בקטאר ודיברו עליה בטון חיובי זה הישג תודעתי ודוגמה לאסטרטגיה רכה שפועלת.
הדיון על השפעה זרה לא נעצר שם. קטאר ממשיכה לעלות כשם המרכז כוחות והשפעה, בעיקר באקדמיה ובתרבות. גם ישראל עלתה בשיח כיעד שארגונים מוציאים אליו סיורים לדמויות מפתח בעולם.
מיתוג רך, אחיזה חזקה
ההשפעה הקטארית לא התחילה עם הסיור הזה. כבר שנים שהיא משקיעה באופן עקבי בתרבות פופולרית, ספורט ואקדמיה במערב. קטאר היא התורמת הזרה הכי גדולה לאוניברסיטאות בארה"ב בעשור האחרון, כולל מוסדות מובילים כמו קורנל, ג'ורג'טאון וקרנגי מלון, יוזמות תרבות, כנסים בינלאומיים ופלטפורמות מדיה כמו "אל-ג'זירה".
במקרים מסוימים הדרישה היא ברורה: תכנים עם הטיה אנטי-ישראלית וחצאי אמיתות נכנסים לתוך כיתות הלימוד. האסטרטגיה כפולה: מצד אחד, השפעה על אליטות ליברליות. מצד שני, כניסה מדודה למעגלים שמרניים.
גם כשזה לא נעשה בשם המדינה ישירות, דרך Qatar Airways למשל, מציעה קטאר נוכחות עמוקה בעולם התרבות והספורט. היא נותנת חסויות לפיפ"א, אופ"א ופורמולה 1. מדינת קטאר עצמה היא בעלת השליטה בקבוצת הכדורגל פריז סן-ז'רמן, בעלת החזקה באמפייר סטייט בילדינג ובמגדל השארד, ומחזיקה בבעלות מלאה גם על הרודס בלונדון.
אפילו בוויקיפדיה, עם כארבעה מיליארד כניסות בחודש, יש לה אחיזה וכן השפעה גדולה על תשובות במנועי AI. "אל-ג'זירה" (כלי תקשורת הנשלט לחלוטין על ידי הממשל) מדורג שם כמקור מהימן. לעומתו, גופים כמו הליגה נגד השמצה מוצגים כ"אמינים, למעט בנושאים הקשורים לישראל ואנטישמיות". זה מאפשר להפוך נרטיבים של המדינה לעובדות לכאורה, ולשנות ערכים על בסיס מקורות מוטים תוך דחיקת מקורות עיתונאיים חופשיים במערב.
ההזדמנות הישראלית
השיח על השפעות זרות נמצא כיום בעלייה בקרב צעירים במערב וצפוי אף להתרחב. זה קורה דווקא בתקופות שאין לחימה פעילה, והמאבק התודעתי מקבל יותר תשומת לב.
ישראל לא צריכה לחקות את המודל הקטארי, אבל כן יכולה להוביל חשיפה של קמפיינים והשפעות על דעת קהל. זה יכול להיעשות דרך אנשי מקצוע וכלים טכנולוגיים וחשיפה של השפעה של גורמים מממני טרור על המערב. צריך גם לומר ביושר, כל מדינה שיכולה להרשות לעצמה משקיעה בתדמית, מארחת משלחות ומחזרת אחרי מובילי דעה. השאלה היא מה עומד מאחורי זה.
מדינות שמחפשות שיתופי פעולה כלכליים, צבאיים או קידום תיירות נתפסות כלגיטימיות. מי שדוחפת רדיקליזציה מהדלת האחורית, כמו קטאר עם האחים המוסלמים, פועלת בשדה לגיטמציה אחר לחלוטין, ושווה לשים על כך זרקור.
התדמית של קטאר אולי כבר לא חסינה, אבל היא עדיין חזקה מאוד. היא נשענת על נוכחות תרבותית עצומה והשפעה רכה שחודרת לאקדמיה, תקשורת ורשתות. ישראל עדיין לא הציבה מענה משמעותי לסכנה הזו, לא ברמת אסטרטגיה ולא ברמה תודעתית. ההזדמנות לפעול חכם עוד מונחת על השולחן.
* אלה קינן היא מייסדת-שותפה בארגון Here4Good, שבו היא מובילה את תחום יצירת התוכן והמחקר על השפעת גורמים זרים על דעת הקהל ברשתות חברתיות ובמודלי בינה מלאכותית, חשיפת קמפיינים ורשתות דיסאינפורמציה"
