"חלק מהקולגות ראו את כותרת הספר והיו מזועזעים – הם אמרו לי: את לא יכולה להוציא כזה דבר. אף אחד לא יקנה אותו", מספרת ד"ר איילת דיין, ארכיאולוגית שעמדה בראש הצוות של רשות העתיקות שירד לעוטף אחרי 7 באוקטובר, לאתר את שרידי הנעדרים. "הפרויקט לסינון גופות", היומן שכתבה במהלך העבודה, מגיע עם אזהרת קריאה, ובצדק. זה לא ספר שמיועד לקריאה בנחת, או כדי להעביר את הזמן, אלא כזה שקוראים במטרה ללמוד ולהבין את גודל ההרס שזרעו מחבלי חמאס במתקפת הרצחנית בתולדות המדינה.
בתחילת המלחמה יצאה ד"ר דיין לחפירות בשטחי ההריגה בקיבוצים, באתר הנובה, בדרכים ובכביש 232. כמו יתר הארכיאולוגים, גם היא התמחתה בגילוי ממצאים באזורי חורבן. אלא שהחורבן שהם היו רגילים אליו הוא עתיק – והזירות שאליהן הגיעו בעוטף היו בנות שבועות ספורים בלבד. "בחפירות אין לך ריח, אין לך דם, אין לך צבע. הכל בשחור לבן, ואת גם לא מכירה את האנשים שהם היו, הרי עברו 2,000 שנה", אמרה אז. "זה לא אמוציונלי. כאן את נמצאת במקום שהיה גן עדן ורואה שהוא חרב".
ד"ר דיין עבדה מסביב לשעון, בעודה סורקת את ההריסות, במטרה למצוא את שרידי הנעדרים – ובמעט הזמן שנותר לה, כתבה יומן בזמן אמת. מטרת הכתיבה הייתה לעשות סדר בזיכרונות ואז לשכוח אותם. במעבר לספר, הושמטו שמות ומספרי בתים בשל צנזורה ונהלים, כדי לא לחשוף משפחות למצב שבו נמצאו יקיריהן, אלא אם פנו לצבא וביקשו זאת באופן יזום.
די בקריאה קצרה ביומן כדי להבין מדוע ד"ר דיין ביקשה לשכוח את חלק מהזיכרונות. וגם כדי להבין מדוע חשוב שהם לעולם לא יישכחו.
"לא היה מקום לרגשות"
בנובמבר 2023, נקרא הצוות לכביש 232, לעיקול מפלסים. "מדובר בקטע כביש חשוף לירי, ולרוב לא ניתן אישור להיכנס אליו ברכב, ולכן בכמה סריקות הלכנו לשם ברגל ממפלסים. אבל באותו יום נכנסנו איתו", היא כתבה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהסכמתי לצפות בסרטון שבו רואים את כלי הרכב נשרפים, כדי למקד את החיפוש אחר השרידים בשטח. מצאנו שם חותמת וטלפון נייד של אחד הנעדרים. זיהינו שרידים של אחת הנרצחות שנשרפה ונמסה לתוך האספלט, שרשרת ושיער. היה קשה להאמין למראה עינינו. קצינים רבים הגיעו לראות את הממצא המזעזע הזה... חפרתי והפרדתי את התכשיטים לקופסאות, ואת הרקמות. מאז, בכל פעם שנסענו על הכביש הזה נזהרנו לא לנסוע על הכתמים".
בתחילה, כתבה לעצמה רשימות בווטסאפ ובמחברות, אך עם הזמן החלה לתעד באופן שיטתי את עבודתם של אנשי הרשות – בטבלאות אקסל, במיילים, עם תמונות ותיאורים – כדי לוודא שהאמת תצא לאור. זאת במקביל לתיעוד של רשות העתיקות, שבוצע ברמה הגבוהה ביותר ועבר דיגיטציה. כיום, מטרתה העיקרית היא לפרסם את המידע שאספה גם באנגלית, לצורכי הסברה עולמית. לדבריה, "התיעוד הזה הוא הוכחה שתישמר לנצח בהיסטוריה של האירוע הזה, כדי שאף אחד לא יוכל להכחיש אותו. חשוב לי לפרסם את היומן גם באנגלית, שיבינו את רמות החורבן וההרס. אף אחד לא יוכל לבוא ולהגיד שזה פייק או AI. זה תיעוד שקביל גם בבתי משפט".
את הראיונות עם ד"ר דיין אני עורכת באתר הארכיאולוגי תל קנה וברשות העתיקות שבירושלים, בתערוכה "תקומה מן האפר" העוסקת בתפקידם של הארכיאולוגים במלחמה ובאיתור הנעדרים. כעת, עם סיום המלחמה, ניתן לראות כיצד הפלסטינים מנסים כבר למחוק את עקבות 7 באוקטובר. ד"ר דיין מקווה שהיומן שלה יצליח להפריך את הנרטיב. "ארכיאולוגים הם חוקרים. מדובר במדע, ומדע מבוסס על עובדות", היא אומרת. "אם אנחנו רוצים להציג את האמת ההיסטורית, אנחנו צריכים להציג את הממצאים בצורה אובייקטיבית, כמו שהם. אין פה מקום לפוליטיקה. אני גם לא בקטע של פוליטיקה ואני לא מבינה בזה, ולא קוראת חדשות".
ארכיאולוגיה היא תחום פוליטי.
"אני מתרחקת מזה. בגלל זה אני לא חופרת בירושלים".
במקביל לפרסום היומן, החלו ההריסות של מוקדי הטבח בקיבוצים. "אני באופן אישי חשבתי שיש דברים שאסור להרוס. בקיבוצים היו חילוקי דעות בנושא. יש שחושבים שעדיף למחוק ולהתחיל מחדש, ויש שחושבים שאנחנו חייבים להנציח ולזכור את מה שקרה. אני יותר מתחברת להנצחה, אבל אפשר למצוא את האיזון ותושבי הקיבוצים יחליטו איך לעשות את זה".
זוכרת מה הרגשת כשהגעת לראשונה לעוטף?
"אני זוכרת שנסענו דרומה והכל היה שחור, את ממש נכנסת לתוך ענן שחור. זה פשוט לא ייאמן. בכל צומת יש מחסום, והכל שרוף, נוסעים ונוסעים, ואין GPS. נסיעה של שעה אורכת שעתיים וחצי או שלוש. ואז מביאים לנו את השכפ"צים והקסדות, ונוסעים בשיירה עם כוח אבטחה, לפנינו ומאחורינו, וכולם דרוכים. גופות זרוקות, מחבלים מסתובבים ויש אזעקות".
אבל איך הרגשת?
"הגעתי ממוקדת מטרה".
פחדת?
"לא פחדתי. זה היה יותר הלם, שוק. לא היה מקום לרגשות בכלל. הפעם היחידה שאני מרגישה רגש היא כשאני לבד באוטו, והרדיו דולק, ואז 'הותר לפרסום'. ויש שירים עצובים שהם ממש קשים כשמתעמקים במשמעות שלהם".
"שנה שלמה הייתי בתוך זה"
ביומנה כתבה דיין שאחרי שהיא והצוות הציגו את עבודתם בחו"ל, לא שאלו אותם עליה כלל – אלא רק אם קיבלו טיפול. "הלכתי לטיפול רק בשביל שיירדו ממני, כדי להרגיע את הסביבה. אבל אמרו לי ש'הכל בסדר איתך, חבל על הכסף שלך'".
איך הצלחת לעשות את המעבר הזה בין החפירות בעוטף לבין הבית?
"בקושי הייתי בבית. הייתי יוצאת מוקדם בבוקר, 04:30 או 05:00, וחוזרת ב-23:00 בלילה, מורידה את הבגדים ויושבת במרפסת, עוד שעה-שעתיים בטלפון עם קצינת שלישות, כדי לסדר את הצווים, וזהו. ואז מתקלחת. הנעליים היו נשארות בחוץ, לא נכנסות הביתה, גם לא הציוד. אי-אפשר. בחפירות ארכיאולוגיות זה אחרת, לא מתעסקים באפר ובשרידים של אנשים. כאן זה מוות, ממש כמו שנוטלים ידיים כשיוצאים מבית קברות.
"שנה שלמה הייתי רק בתוך זה, בתוך המשימה. טוטאלית. ובאמת הרגשתי שאיבדתי שנה עם המשפחה, עם הילדים. ועכשיו, כשזה נגמר, אני מנסה כמה שיותר להיות איתם. אני רק מחכה שיחזרו מבית הספר כדי לבשל יחד, ללכת לסופר. לשמחתי, הם גאים בעבודה שלי ומבינים כמה זה חשוב".
אבל לא תמיד היא הצליחה לעשות את ההפרדה. בינואר 2024 דיין כתבה על נסיעה לגיסתה, לחגוג יום הולדת לאחיין, ששימשה כטריגר: "בכניסה לבית היה מד גובה של הילדים, בדיוק כמו זה שהיה באחד מהבתים בבארי שבו נרצחו כל בני המשפחה. על מד הגובה בבארי היו כתמי דם, סימני ירי וכתובות של המחבלים.
"לא הרגשתי בנוח. היו הרבה אנשים בבית, הייתה מסיבה, רעש. אני נרדמתי על הכיסא בתוך ההמולה והצלחתי לישון ממש חזק. חלמתי שתולעת ענקית תוקפת אותי, כמו התולעים שראיתי בעיקול מפלסים, והתעוררתי בבהלה".
והיומן – הוא ממשיך להיכתב עד היום. "הוא לא נגמר", היא אומרת, אבל כעת, כשכל החטופים החיים חזרו מהשבי, היא מרשה לעצמה להתקדם. "עכשיו אני חושבת שאפשר לנשום. כמעט".
