מיד לאחר פטירתו של ש"י עגנון, פירסם הסופר והמבקר דוד כנעני, איש השומר הצעיר וקיבוץ מרחביה, סדרת שיחות מלאות הערצה שהוא ערך עימו. באחת מהן, בעודם לוגמים להנאתם סליבוביץ', שאל כנעני את עגנון מניין לקוחה בקיאותו יוצאת הדופן בשושלות חסידיות. וכך הוא מתאר את תשובתו של עגנון: "נרכן אלי רש"י עגנון ו'לוחש' על אזני: יודע אתה מניין אני בקיא בכל אלו? מסיפורי ש"י עגנון" (דוד כנעני, 'ש"י עגנון בעל-פה', עמ' 49). עגנון, בחוכמה ובלא מעט רשעות משועשעת, מזהה את התשוקה של כנעני להסיט את הפרגוד, להציץ לחדר העבודה שלו ולהכיר את הספרים שעליהם הוא נשען בכתיבתו. במקום לספק את תאוותו של כנעני ולקחת אותו למסע בעקבות מקורותיו, הוא בורא, כדרכו, מעין חדר מראות מתעתע שבו רק הוא עצמו משתקף מכתביו. עגנון ידע היטב כי כדי לטפח את מעמדו המיתי כסופר גאון עליו לטפח את תשוקתם של קוראיו להיכנס עימו אל מאחורי הפרגוד ובה בעת למנוע זאת מהם.
אסופת הראיונות היפה של שירי לב-ארי (גילוי נאות: היא מראיינת וכותבת גם במוסף זה) הכוללת רשימה ארוכה של סופרות וסופרים מישראל ומחו"ל, נעה על המתח הלא-פתור הזה שבין גילוי והסתרה, בין הרצון להכיר את הכותב ועולמו למשאלה לשמר אותו רחוק ובלתי מושג; בין המשאלה שלנו לראות בסופרינו אנשים יומיומיים ו'רגילים' לבין הצורך שלנו לברוא אותם כנביאי זעם או נחמה ו'הצופים לבית ישראל'.
המתח הלא-פתור הזה בין האישי לציבורי עולה בבירור משתי הפתיחות של הספר (האחת מכונה 'הקדמה' והשנייה 'מבוא'), שבהן מציגה העורכת את ציר הקונפליקט המרכזי העומד בבסיס רבות מהשיחות בספר (בדבריי אתייחס רק לחלקו הראשון והעיקרי של הספר הכולל שיחות עם יוצרים ויוצרות החיים ופועלים בישראל. חלקו השני והיפה של הספר עומד בפני עצמו ומחייב, לטעמי, התייחסות נפרדת). מחד, עולה משאלה שישרֶה על השיחות הללו משהו מרוחו של מרטין בובר והן יתנהלו כמפגשים דיאלוגיים וכנים, אינטימיים ומינוריים: "בספר שלפניכם ביקשתי להביא משהו מהחומר הזה; ממפגשי אני-אתה שהתרחשו לאורך דרכי העיתונאית, מהדברים שנאמרו ואלו שנשתקו" (עמ' 9). מן הצד השני ישנה משיכה אל הקוטב האחר, הציבורי והמרוחק, שבו הסופר מממש את תפקידו כנביא ומוכיח בשער: "בתוך מה שנראה היום כמערכת ספרותית מגוונת ועשירה אפשר לזהות בכל זאת גרעין שמייחד את הספרות הישראלית, והוא התפקיד שמיוחס לה במשך דורות — תפקיד הצופה לבית ישראל.... עליהם מוטלת האחריות להתבונן בחברה, בערכיה, בשורשיה, בחזונה ולנסח את זה עבור הכלל" (עמ' 15).
ואכן יופיין וכוחן של רבות מהשיחות טמון באותו מתח לא פתור שבין האישי לציבורי, בין התשוקה להתכנס פנימה ולדבר בשפה מינורית ובין הממד הציבורי של המוכיח בשער; בין הרצון להשפיע ולשנות ובין החשש שכוחם הממשי של סופרים מוגבל וכמות המאזינים לתוכחותיו של העומד בשער העיר הולכת ופוחתת.
באופן שאינו מפתיע עולה כי לעניין הדורי יש חשיבות בקביעת המקום על אותו ספקטרום לא מוכרע שבין התכנסות פנימה ועמדת המוכיח בשער. אתגר קרת ואורלי קסטל בלום, שהחלו לפרסם בראשית שנות ה-90 וכתיבתם הספרותית היא פוליטית במודע, מביעים דווקא הסתייגות מפורשת מאותו תפקיד של נביא העדה, כניסוחו של אתגר קרת: "תמיד עושים את הקישור בין סופר ובין הצופה לבית ישראל, מישהו שהוא מנהיג רוחני. שואלים סופרים מה צריך לעשות עם השטחים או אם ניתן לעשות שלום עם סוריה. אבל אלה אנשים שקראתי את הספרים שלהם, אני מכיר את הפחדים שלהם, את החולשות שלהם ואם זה מכתב ההמלצה שלהם לכך שהם יכולים לנהל את העולם, אז זה מכתב המלצה לא הכי מוצלח" (עמ' 37). או קביעתה של קסטל-בלום: "אני יודעת שדברים איומים קורים בשטחים, אבל אני לא הולכת למחסומים — אני כותבת ספרים, אני לא יכולה יותר מזה" (עמ' 100).
לעומת העמדה המסויגת של קרת וקסטל בלום, הסופרים הוותיקים יותר, שמקצתם למרבה הצער הלכו לעולמם מאז נערכו עימם הראיונות, רואים בעמדת "הצופה לבית ישראל" חלק מהותי מתפקידם הציבורי. כך א"ב יהושע בהתייחסו לדור הסופרים הצעיר ממנו טוען: "מה שקורה במדינה יכריח סופרים אחרים לעזוב את הדברים המופשטים ולהכניס את המבט שלהם אל נושאים כלליים יותר. הציבורי נהפך למשמעותי" (עמ' 117). סמי מיכאל, איש שמעולם לא חשש לעמוד אל מול הציבור ולומר את אשר על ליבו, מדבר בכאב גדול על "חלומות הנעורים הציבוריים שלי שהולכים ומתנפצים. כעם, כתרבות בקנה מידה בין-לאומי חלמנו אני ואלה שהלכו כבר לעולמם חלום שהיה מוקדם מדי לזמנו" (עמ' 179). בדומה לו גם חיים באר מתייחס לחרדה הקיומית מפני היעלמותו של המקום שבו אנו חיים, המלווה תדיר את כתיבתו ועשייתו הציבורית: "החרדה הזאת שפוליטיקאים גוזרים עליה קופונים — החרדה שקיומנו פה לא מובטח — מלווה אותי תמיד" (עמ' 222). חיים גורי, שהמחברת מגדירה אותו בצדק כמי ש"שום דבר לא עובר לידו, הכל עובר דרכו", מנסח את העמדה הזו בצורתה המזוקקת ביותר: "אני רציתי להיות בכל המקומות שבהם מתרחשים הדברים, היה משהו דיבוקי בהזדקקות הזו" (עמ' 195).
דויד גרוסמן, בתגובה לשאלה עד כמה יש לבני אדם אפשרות לעצב את גורלם עונה בתשובה שפסימיות ואופטימיות משמשות בה בערבוביה: "לפעמים כל כך נורא לראות איך אדם, איך עם, שבים ומכשילים את עצמם דווקא במקומות שהם הכי זקוקים להיוושע בהם. אבל בוודאי שמורה לנו היכולת לעמוד מול זה" (עמ' 31).
• • •
הראיונות בספר התקיימו עוד טרם ימיה הרעים של הממשלה הנוכחית על שלל האסונות שהיא המיטה עלינו. הדאגה 'שקיומנו לא מובטח פה' כניסוחו של חיים באר, החריפה בינתיים מאוד. החברה הישראלית, ועימה המפעל הציוני כולו, נעה במהירות מפחידה לקצוות של אלימות וגזענות (בעזה, בשטחים, בתוך עצמה, בפגיעה בחפים מפשע, בהשתוללות ברחובות ובניסיונות לרסק כל מוסד משפטי, אקדמי ותרבותי שרוח ליברלית נושבת ממנו). דווקא בשל כך, אני מאמין שעלינו, אנשי הרוח, להמשיך את המסורת של הדורות שקדמו לנו ולעשות כמיטב יכולתנו להימצא כפי שאמר גורי 'בכל מקום שבו מתרחשים הדברים'. מוטלת עלינו החובה לחזור לתפקיד של "הצופה לבית ישראל" העומד בשערי העיר, בכיכרות, בהפגנות, ובמחאות, מוכיח את ההנהגה על האסונות שחוללה ובד בבד מצייר עבור כל מי שנכון לשמוע חזון חיובי ואפשרויות קיום אחרות וטובות יותר. במיוחד עלינו לצאת לכל מקום שבו מצויים בני ובנות נוער הנכונים להאזין לנו: בתי ספר, מכינות קדם-צבאיות ויחידות צבא, לסייע להם להתמודד עם האסונות שפקדו אותנו ולנסח, יחד איתם ולמען העתיד של כולנו, תפיסת עולם שאהבת אדם ודאגה לחירותו ולרווחתו עומדת בבסיסה. •
יופיין וכוחן של רבות מהשיחות טמון באותו מתח לא פתור שבין האישי לציבורי, בין התשוקה להתכנס פנימה ולדבר בשפה מינורית ובין הממד הציבורי של המוכיח בשער
