אני מתבוננת בנו, חבולים ועייפים לאחר שנתיים ויותר של מלחמה נוראית, נושאי טראומות אישיות וקולקטיביות שנטבעו בנו לשנים רבות; אני גם מתבוננת במי שאוחזים בהגה השלטון ואמורים להיות אמונים על הנהגתנו קדימה, אל מחר מרפא - ואני שואלת את עצמי, איך הבית שלנו ואנחנו נמשיך להתקיים, ודאי כאשר שלל אויבינו רק מחכים על הגדרות כדי שנהיה עוד יותר חלשים ועוד יותר מפוררים - כדי שיוכלו לחזור ולתקוף.
כן, כבר חווינו תקופות של פגיעות וכאוס קולקטיביים, למשל בימי האינתיפאדה הארורים, כאשר כל יציאה מהבית לוותה בתפילה שגם נחזור אליו ולא נתפוצץ במעבר חציה או קניון; למשל, בימים שאחרי רצח יצחק רבין, שבהם צנחנו לתוך התהום הערכית העמוקה ביותר שידענו, ולא דמיינו שנצליח להיחלץ ממנה; ועדיין, הייתה בנו ההכרה הנחושה שממשיכים. שהבית הזה והתקיימותו חשובים וחזקים מכל אינטרס אישי, מכל אויב חיצוני או פנימי. מכל דבר.
אלא שעכשיו, כבר יותר משלוש שנים שהממשלה מרסקת ושוחטת בזדון את מערכת המשפט - הגורם שמאפשר בכלל את התקיימותה התקינה של מדינה - ועושה זאת על ספידים נוכח התקרבות מועד הבחירות, בהנחה שיתקיימו בחירות. ואל מהלך האימה הארוך והכאוטי הזה, מתלווה גם ניתוץ מכוון וזדוני של כל מי שחשבנו שאנחנו: דלדול השירות הציבורי והשחתת תרבות הניהול, איומים על עיתונאים וגופי תקשורת, הלבשת מוסדות הביטחון במדים פוליטיים, ניסיון לשלוט במפקד העליון של הצבא והדחה מהמקפצה של מי מבכירי צה"ל שדעותיהם לא מתיישבות עם האינטרסים של שר הביטחון; שלא לדבר על אמירותיו המקרקשות של יושב ראש ועדת החוץ והביטחון, שמדהיר את חוק ההשתמטות על גב המשרתים השחוקים.
אז מה הפלא שצה"ל מדווח על מחסור במאות קצינים, לצד מאות שמבקשים לפרוש משירות הקבע, ועל תוספת של עוד עשרות ימי מילואים בשנה הקרובה? כל זה כאמור כאשר אויבינו לא יושבים בחיבוק נרגילה, אלא מחכים לשעת הכושר לפלישה חוזרת, שמסתמנת כקרובה ומסוכנת?
כן, המלחמה נגמרה, אנחנו עדיין מחכים לחטוף חלל שישוב, אבל אין שום אות וסימן להיתכנותה של ועידת חקירה ממלכתית, וזאת חרף הכרזת הרמטכ"ל שמדובר בצו השעה. תחת זאת, הממשלה הופכת את האזרחים לכלי שרת של צורכי התקיימותה, ולא לחינם הזהיר נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק, כי "כבר איננו אזרחים אלא נתינים".
לא ברור האם הדור הצעיר שבשנתיים הללו חירף נפשו למען המדינה שזנחה אותו, יבין את המשמעות הקיומית האסונית הגלומה בהתבטאות חריפה זו. כידוע, שיעורי האזרחות הושלכו זה מכבר לפח האשפה של ההיסטוריה, שכשלעצמה משוכתבת שוב ושוב על ידי בעלי עניין בהנדוס תודעה ונרטיב.
ולכן גם עכשיו זה עלינו. האזרחים.
אנחנו, שהשקענו במדינה הזו את מיטב שנותינו וכוחותינו, וכבר שנים יוצאים לרחובות כדי להפגין - נגד ההפיכה המשטרית, בעד סיום המלחמה והקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת כשלי 7 באוקטובר – אין לנו ברירה אלא להמשיך בכל הכוח ולהילחם על המשך קיומה של מדינתנו החופשית והדמוקרטית, כמו שאנחנו זוכרים אותה. מחובתנו להוכיח לילדינו ולעצמנו שעוד לא אבדה תקוותנו.
הממשלה הופכת את האזרחים לכלי שרת של צורכי התקיימותה. לא לחינם הזהיר נשיא העליון לשעבר ברק כי "כבר איננו אזרחים אלא נתינים"
