תשאלו אדם ברחוב "מהי דמוקרטיה". התשובה שתקבלו במרבית המקרים היא: "דמוקרטיה היא בחירות", או "דמוקרטיה היא שלטון הרוב".
אך דמוקרטיה אינה רק בחירות ואינה רק שלטון הרוב. לדמוקרטיה, כפי שאנו מבינים אותה כיום – שני אדנים. האדן הראשון הוא שלטון העם. הוא מתממש בבחירת נציגים, בדרך הגונה, שוויונית וחשאית. יש המכנים זאת ההיבט הפורמלי של הדמוקרטיה. האדן השני הוא שלטונם של ערכים, ובהם זכויות האדם, הפרדת רשויות, שלטון החוק, ועצמאות הרשות השופטת. יש המכנים זאת ההיבט המהותי של הדמוקרטיה.
היבטים מהותיים של הדמוקרטיה הישראלית נמצאים כיום תחת התקפה קשה. וזאת יש לזכור: דמוקרטיה אינה הופכת לדיקטטורה בן לילה. הדמוקרטיה הולכת ונחלשת, והיבטים משמעותיים שלה הולכים ונעלמים.
הפרדת רשויות חיונית לדמוקרטיה. ללא הפרדת רשויות עשויה רשות אחת – ובראש ובראשונה הרשות המבצעת – להשתלט ולקחת לידיה את כל הכוח. יש מארג של מנגנונים שנועדו למנוע ניצול לרעה של הכוח על ידי אחת הרשויות. ההבנה המודרנית של הפרדת רשויות רואה בהפרדת רשויות דרישה של בלמים ואיזונים.
עקרון הפרדת הרשויות התמוטט לחלוטין בימינו אלו. דבר זה מתבטא במספר תופעות:
א. הכנסת חדלה לבקר את הממשלה. הממשלה שולטת בכנסת. שיטת הבחירות היחסית שלנו, המשמעת הקואליציונית והמשטר הקואליציוני המעניק כוח רב יחסית לקבוצות מיעוט – כל אלה הביאו להשתלטות של הממשלה על הכנסת ועל החקיקה של הכנסת.
ב. ראש הממשלה שולט בחברי הממשלה. מנחם בגין היה אומר כי כראש ממשלה הוא ראשון בין שווים. הוא הסביר: "הם רואים אותי כראשון ואני רואה אותם שווים לי". ימים אלה חלפו ועברו. ראש הממשלה של היום רואה עצמו ראשון, והוא אינו רואה את השרים כשווים לו.
ג. כאשר אנחנו מחברים את שתי התופעות האלו – השתלטות הממשלה על הכנסת, והשתלטות ראש הממשלה על הממשלה – אנחנו מגיעים לתחתית של ההתדרדרות שלנו, כלומר, למשטר סמכותי של שלטון יחיד. ראש הממשלה – השולט בממשלה – השולטת בכנסת – שולט הלכה למעשה לבדו במדינה.
ד. מי שיכול לכאורה למנוע תופעה זו היא הרשות השופטת. זהו תפקידה. עליה להבטיח כי הרשות המבצעת והרשות המחוקקת יפעלו במסגרת סמכותן ולא יחרגו מהן. תפקיד השופטים הוא בין השאר להגן על הדמוקרטיה. הכנסת, הממשלה וראש הממשלה יודעים זאת. מה הם עושים במצב דברים זה? הם מחפשים דרכים להשתלט על השופטים ולמנות שופטים "משלנו". בכך נפגעת קשות העצמאות האישית והמוסדית של השופטים.
במבט כללי על החברה הישראלית של היום, היא מתאפיינת בקרע עמוק. איננו מקשיבים עוד לעמדת זולתנו. די לנו בזהותו של הטוען כדי לדחות את טיעוניו. הדיון הציבורי אינו ענייני עוד. הקיטוב מסוכן לדמוקרטיה. הוא מגביר את המתח בין הרשויות והוא מעצים את התחושה של "משחק סכום אפס" – כשאחד זוכה, האחר מפסיד. הקיטוב משבש את האפשרות להגיע להחלטות בהסכמה.
האמנה החברתית שעמדה ביסוד המדינה מאז הקמתה, הופרה. ביסוד האמנה החברתית מונחת התפיסה כי האזרחים נותנים את הכוח לשליט כדי שיגן עליהם ויפעל לטובת הכלל. במציאות שלנו יש אמירה ברורה שהשליטים פועלים לטובת אינטרסים מגזריים. האמנה החברתית היא גם שורה של הסכמות, נורמות, דרכי התנהלות ומנהגים משפטיים שמאפשרים לנו לחיות ביחד. היא ההבנה שחיים בחברה הם תמיד ויתור ומשא ומתן – כל אלו נרמסים באלימות.
הכרזת העצמאות אינה מבטאת עוד את ערכינו המשותפים. אזרחינו הערבים – שעל פי הכרזת העצמאות זכאים לאזרחות מלאה ושווה – מופלים וחשופים לבריונות שהמשטרה אינה מצליחה משום מה להכחידה. הממלכתיות הישראלית נתפסת בעיני ראש הממשלה כ"דיפ סטייט" שיש להילחם בו. את הממלכתיות והאחדות החליפו המפלגתיות והבדלנות. את השוויון בנטל המלחמה החליפה העסקה הפוליטית המנציחה את ההבחנה בין דם לדם, ומשחררת אוכלוסייה שלמה של חרדים, גם אם תורתם אינה אומנותם, מחובת הנשיאה בנטל. שוב איננו מדינה שערכיה הם ערכים יהודיים ודמוקרטיים.
היחס בין הדרג הפוליטי לבין הצבא, המשטרה והשב"כ השתבש לחלוטין. ראש הממשלה רואה עצמו מוסמך להורות לדרג הביצועי כיצד עליו לפעול בכל אחת מהזירות. היחס למפגינים הוא כאל עבריינים. אני חושב שכבר איננו אזרחים, אלא נתינים.
האולם של בית המשפט הפך להיות כיכר להפגנה. המרחק בין הפגנה באולם בית המשפט לבין התפרצות לבית המשפט וללשכות השופטים אינו רב.
במדינה דמוקרטית, לתקשורת חופשית בעלת גוונים שונים תפקיד חשוב מאין כמותו. אני רואה סכנה רבה בהצעות השונות לסגור אמצעי תקשורת או להשתלט עליהם.
אנו מצויים במדרון ושוב איננו אותה דמוקרטיה שהיינו בעבר.
האם ניתן לעצור התדרדרות זו? האם בכוחנו להגן על הדמוקרטיה השברירית שלנו? אני יודע ששאלה זו מטרידה את כולנו.
לדעתי ניתן לעצור את ההתדרדרות שלנו מדמוקרטיה מהותית לדמוקרטיה פורמלית, מדמוקרטיה ליברלית למשטר מסוג אחר. מי שיכול לעשות זאת הוא העם. בית המשפט, בכוחותיו הוא בלבד, לא יוכל לאורך זמן למנוע את ההתדרדרות שלנו. בית המשפט לא יוכל להגן על הכרזת העצמאות ועל האמנה החברתית שלנו אם העם אינו רוצה בהן. אבל העם יכול לעצור את ההתדרדרות. העם יכול לעשות זאת בשיח ציבורי ער, בהתארגנויות אזרחיות, בהפגנות. חשוב שהעם יגן על בית המשפט ועל שומרי הסף. חשוב שהתקשורת תדון בסוגיות המהותיות מתוך ראייה רחבה. חשוב שהמפלגות שמתמודדות בבחירות יתחייבו לכך שיעצרו את ההפיכה המשטרית ויפעלו לביטול חוקים והסדרים שפוגעים בדמוקרטיה. עליהן להתחייב שיפעלו להגן על בית המשפט, על מערכת המשפט ועל שומרי הסף. עליהן להתחייב שינהגו על פי כללי המשפט המנהלי, ושידאגו לאיזון ראוי של עקרונות היסוד של המדינה כיהודית ודמוקרטית ולהשלמת המפעל החוקתי כדי לבצר את המבנה החוקתי שלנו. בכך תקוים ההבטחה שניתנה בהכרזת העצמאות לכונן חוקה.
וכמובן, העם יוכל לעשות כן בבחירות כלליות, שוויוניות וחשאיות.
וגם אנו, כל אחד מאיתנו, ראוי שנפעל כל אחד בתחומו לביסוסה מחדש של האמנה החברתית שלנו, המבוססת על הכרזת העצמאות ועל ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, ולהחזרתה של הממלכתיות שאפיינה אותנו.
כאשר אנחנו מחברים את שתי התופעות שקורות בישראל, השתלטות הממשלה על הכנסת והשתלטות ראש הממשלה על הממשלה, אנחנו מגיעים לתחתית של ההתדרדרות שלנו, כלומר, למשטר סמכותי של שלטון יחיד. ראש הממשלה – השולט בממשלה – השולטת בכנסת – שולט הלכה למעשה לבדו במדינה
