הגרלת הבתים של המונדיאל בשישי בערב הייתה כמו ארוחת טעימות ביום הראשון במסעדה של שף בן 18 שהרגע סיים את לימודי הקולינריה. קרו שם הרבה דברים מעניינים ויומרניים, יצאנו שבעים אבל גם מבולבלים כי המנות לא היו אחידות ברמתן, היו כמה זוועות לצד כמה דברים מבטיחים, הקינוח היה צבעוני ומשונה וכולם חזרו הביתה עם צרבת (במקרה הטוב) או בחילה (במקרה הרע). למרבה המזל, שמרנו את התפריט כדי שנוכל לעשות סדר במה שקרה.
מנה ראשונה: זה היה אמור להיות נוצץ והוליוודי, אבל הקומיקאי קווין הארט פגש מכשול שפה ותרבות של אנשי כדורגל יבשושיים שלא התחברו אליו, שלא לדבר על דוגמנית-העל היידי קלום, שחשבה שזה יהיה כיפי כמו בפעם הקודמת שעשתה זאת – לקראת מונדיאל 2006 במולדתה גרמניה. גיבור-העל פלקון, השחקן דני ראמירס, לכל הפחות מבין משהו בכדורגל וניהל שיחות בספרדית עם המיקרופון המסתובב, אבל ההרגשה הייתה ביזארית, והרשתות החברתיות התמלאו בטענות על תקלות טכניות ובעיות בתאורה.
מנה עיקרית: ההגרלה עצמה נפתחה באיחור די רציני בגלל העיכוב בחלק האמנותי, אחרי קטע מעצבן שבו ילדים ניסו להסביר לכוכב העבר ריו פרדיננד שניהל את הכל בנוגע להגבלות האפשריות והחוקים. הוא בעצמו ניסה בהמשך להסביר מחדש אחרי כל פתק שנשלף וסירבל עוד יותר את העסק, אבל לפחות למד את שמות המדינות – בניגוד לאגדת ההוקי מקנדה, וויין גרצקי, שקיבל את הדרג הקשה ביותר – הדרג הרביעי, שכלל כמות גדולה של אפשרויות בגלל הפלייאוף, בהן ארצות שבאופן ברור הוא מעולם לא שמע עליהן. גרצקי האומלל הבהיר שכן למד מראש והתכונן לתפקיד שלו, אבל הרגע שבו קרא לקורסאו "קרוקו" (מתחרז עם מרוקו) הבהיר שלא. זה היה גרוע יותר מהקשיים של טום בריידי לפתוח את הכדורים (הפעם אף אחד לא הוציא מהם את האוויר כדי לעזור לו).
נדבר קצת על כדורגל? חלוקת הבתים הסתיימה, כצפוי, באכזבה גדולה של המוני אוהדים. 48 הנבחרות דיללו את השלב הזה והפכו אותו לתפל מאוד. לא רק שבמחצית מהבתים נדע רק עוד יותר משלושה חודשים מי תהיה הנבחרת האחרונה בהם, אלא שיש יותר מדי משחקים שמעוררים עניין אפסי. קורסאו (לא קרוקו, וויין) מול אקוודור, אלג'יריה – ירדן, קייפ ורדה – סעודיה, האיטי – סקוטלנד. לא מנות מפתות במיוחד.
בית מוות? בהחלט. צרפת היא הענקית שאכלה אותה עם נורווגיה מהדרג השלישי, פלוס סנגל המצוינת (הנבחרת הנוספת, עיראק/בוליביה/סורינאם, לא רלוונטית) – אבל ברגע שב-8 מ-12 הבתים עולה לשלב 32 הגדולות גם מי שתסיים שלישית, ההתלהבות פוחתת מעט. הבית המשמים ביותר משווע לאיטליה – כי אם היא לא תעלה, נישאר עם קנדה, קטאר, שווייץ ואחת מבין בוסניה/וויילס/צפון-אירלנד.
במקום בתים גדולים, צריך לנתב את תשומת הלב לשני אפיקים אחרים: משחקים גדולים, ומחשבה קדימה. שלב הבתים ייתן לנו את ספרד מול אורוגוואי, אנגליה תיאבק בקרואטיה, פורטוגל בקולומביה, יפן תעשה בעיות להולנד, אולי גם מרוקו לברזיל, ויכול להיות שדרבי האיסלאם בין מצרים ואיראן יהיה לוהט. ואז, הדמיון נודד לשלבים הבאים.
המנצחת הגדולה של ההגרלה היא ספרד, שהדרך שלה לחצי הגמר נראית סלולה (שתי הנבחרות הבולטות מדרג 1 שעלולות לצוץ לה בנוקאאוט הן בלגיה וארה"ב). אבל לעומתה, ברזיל אכלה אותה בגדול. גם כך הנבחרת של קרלו אנצ'לוטי איבדה הרבה מהעוצמה שלה, ועכשיו המסלול שלה קדימה, בהנחה שתסיים ראשונה בבית נוח למדי, מסובך: היא אמורה לפגוש מוקדם למדי את אחת הנבחרות מבית המוות, וההצלבה אמורה להוביל לרבע גמר מול אנגליה.
לאו מסי וארגנטינה קיבלו פתיחה סבירה מאוד, אבל אם הכל ילך כשורה, רבע הגמר יפגיש אותם עם פורטוגל וכריסטיאנו רונאלדו. "רק" רבע, אבל עם פוטנציאל לאחד המשחקים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל, שיהיה טעון בהמון רגש. אבל כמובן, מונדיאל זה עניין של הפתעות, וכל המסלולים יכולים להשתבש עם איזו סינדרלה.
תוספות: עדיף היה שלא להגיש. עזבו את איראן והאיטי שהוגרלו לשחק בארה"ב ויגלו עד כמה רחוק תגיע החרגת השחקנים ואנשי הצוות מאיסור הכניסה לאזרחי מדינותיהן. היה משהו הרבה יותר גרוע.
"הנה הפרס שלך, פרס השלום שלך! וישנה גם מדליה יפהפייה שתוכל לענוד בכל מקום שתלך אליו" – מופע החנופה של נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו לבסטי דונלד טראמפ היה איום. אף אחד לא מופתע יותר ממה שנשיא ארה"ב עושה, זה הסגנון שלו, אבל אינפנטינו ביזה את עצמו עם הליקוקים האינסופיים והענקת "פרס פיפ"א לשלום" לטראמפ, תואר הזוי ומומצא שהוצג לראשונה, ונועד לפצות בצורה כלשהי על כך שלא זכה השנה בפרס נובל לשלום. הקטע הזה היה מה שהפך את הטקס ל"שידור הספורט הגרוע בכל הזמנים", כפי שגולשים רבים טענו. הסרטון החגיגי אפילו רמז לכך שהנשיא הוביל לשלום בין ישראל לחמאס. לא שמעו על כך: ישראל וחמאס.
קינוח: אנשי הכפר חתמו עם YMCA, שיר שמלווה את טראמפ, שאוהב אותו במיוחד. הוא גם רקד ביציע, כשאינפנטינו מוחא לידו כפיים באותה התלהבות של אבא יקה שהוזמן ב-1966 לחינה של בתו. הקהל הנבוך התפזר, אנחנו יודעים פחות או יותר מה מחכה לנו בטורניר, וגרצקי הלך לחפש אטלס.
