חברי הכבש השישה עשר לא רצו לדבר על פוליטיקה, הם אומרים שהמופע אינו פוליטי, ממש מסרבים לומר שההתכנסות סביב אלבום שירי ילדים באמצע המלחמה לא אומרת משהו רחב יותר. אבל הם בעצמם לא ממש מאמינים בזה, 40 דקות של כתבה עם יונית לוי הן יותר מדי זמן בלי להגיד "הממשלה". אחרי 20 דקות ארוכות של קלישאות, בסוף צריך לדבר על יהונתן גפן, מחבר היצירה, ועל המדינה ששינתה את פניה. גם על המשפט "רק תצאו מהשטחים" ואפילו על המילה הגסה "שלום" בסוף דיברו. לא הייתה ברירה.
הכתבה היפה והמרגשת של יונית לוי, שעצם זה שהיא מובילה את הכתבה הופך אותה ל"אירוע", מלמדת לא מעט דברים על השינוי התרבותי שחל פה בשנים האחרונות. רק בסוף הכתבה מגיעים לדבר על העצומה שעליה חתם גידי גוב להפסקת המלחמה ושחרור החטופים לפני ארבעה חודשים, והמבוכה ניכרת על פניו. לזמרים שתומכים ללא סייג בממשלה, אין מה להתנצל ואין מה לגמגם - אף אחד לא מעמת אותם. מדוע זה כך? האם העמדה שהביע גוב אינה לגיטימית? ברור שהיא לגיטימית. אבל בערוץ 12, הבמה המרכזית, מה שנקרא פה פעם "המרכז-שמאל", צריך להתנצל על עמדותיו, להסביר שהוא לא התכוון לכל מילה בעצומה. בעוד אמנים אחרים יכולים להביע את עמדותיהם בחופשיות, גם אם הם גורמים לנו נזק בינלאומי. ענקי התרבות כאן צריכים לחשוב פעמיים לפני שהם פותחים את הפה.
הבחירה של ההרכב לבצע את "יהיה טוב" של דויד ברוזה בסיום הייתה בחירה כמעט חתרנית. השורה השנויה במחלוקת על השטחים הייתה שם, והשמיים לא נפלו (עדיין, מישהו עוד עלול להתעצבן מזה). מצד שני, המסר די ברור: רוצה לומר משהו על המצב שלא מתיישר לפי דף המסרים? אז תשיר, תעשה את זה נעים, שיירד חלק בגרון. שלא יגידו אחר כך שהפכת להיות "פוליטי מדי". אנשים הפכו לפתיתי שלג רגישים, שלא יכולים להפריד בין המוזיקה לדעות.
חברי הכבש השישה עשר איבחנו יפה כשאמרו שהאלבום המיתולגי הצליח כי הוא לא פחד להראות גם את הצדדים הפחות יפים של הילדות. הוא הצליח כי הייתה בו אמת בלתי מתפשרת. גם הם לא צריכים לוותר על האמת שלהם. לא לרקוד מסביבה. הם לא אשמים שנהיה מפחיד להביע את דעתך, ואתה צריך להסביר כל מילה ואחר כך גם להביע הסתייגות. והכי מצחיק, שאלה שעלולים להיעלב מהדעות האלה - מתבכיינים על תרבות הווק. הם עוד יבכו בגלל שורה משיר.
בקטנה
עזבו אתכם מ"פלוריבוס" המעט מתנשאת, "החיה שבתוכי", סדרת המתח של נטפליקס, טובה יותר, מותירה רושם עז יותר ובעיקר ברורה יותר ולא מנסה להתחכם יותר מדי. היא גם מצולמת בצורה מעולה, ואף שהיא עוסקת בנושא גנרי, סופרת והשדים שרודפים אותה, שום דבר בה אינו גנרי באמת והיא מחזירה אותנו לימים שבהם חשבנו ש"סדרה של נטפליקס" היא תו תקן לאיכות.
