העולם נרעש מהרכישה המסתמנת של וורנר על ידי נטפליקס, ושוב חוזרות השאלות הטחונות: האם מותו של הקולנוע נמצא הפעם באמת מעבר לפינה? סרטים יעלו ויירדו בענקית הסטרימינג, ואיש לא יידע עליהם? זה כבר נכון לגבי הסרט הקטן והמצוין "חלומות רכבת", שקיבל את היחס המרגיז הזה: אחרי שהוקרן בקולנוע למשך שבועיים בנובמבר בלי שום יח"צ, הוא מתחבא כעת בתחתית החבית של נטפליקס. העניין הוא שספק אם סרט כזה היה מופץ בישראל גם לפני חמש שנים, או 20.
על פניו, מדובר כמעט בפרודיה על "קולנוע למיטיבי לכת": סרט שקט, בן כשעה וחצי, על חוטב עצים שתקן (ג'ואל אדג'רטון) שחי חיים סתמיים לכאורה ביער בצפון-מערב ארצות-הברית בתחילת המאה הקודמת. הוא לא יודע מי היו הוריו, יש לו מעט חברים, הוא מתחתן כמעט במקרה ומאבד הכל במהרה. ממש "עץ נופל ביער".
הקריינות המדודה לאורך הסרט והצילומים המרהיבים של הטבע האמריקאי גרמו לרבים בארץ ובחו"ל לעשות את ההשוואה הקלה מדי לקולנוע הפיוטי-חידתי של טרנס מאליק ("עץ החיים"). אני מניח שהבמאי הצעיר והמוכשר קלינט בנטלי מושפע ממאליק, כמו בערך חצי מיוצרי הקולנוע, אבל יש בהשוואה הזו פספוס: "חלומות רכבת" הוא סרט פשוט יותר מיצירותיו של מאליק, יומרני פחות, קצר יותר ובעיקר אנושי יותר. בניגוד לסרטיו של מאליק, אין בו ניסיון לחפש את אלוהים בכל מקום, רק את האדם. זה סיפור על "גבר נעלם" שכולנו מכירים ביום-יום: זה יכול להיות השומר בסוּפּר שמתייצב לעבודה כל בוקר כבר 20 שנה, או רואה החשבון השתקן שבפינת המשרד.
הסרט מבוסס על ספר של דניס ג'ונסון, וגם אם לא הכל מושלם בו, הוא כולל לפחות שני אסים. הראשון, אדג'רטון. השחקן האוסטרלי שנחשב בעיניי עד כה לאחד המעצבנים בהוליווד, נותן כאן תפקיד ענק, מלא נשמה ועצב, ויש לו סיכוי לקבל מועמדות ראשונה ומוצדקת לאוסקר. האס השני – הסוף. הסרט מציג את אחד הסיומים היפים של השנה, כזה שפותח את הלב ויכול להשאיר אתכם עם דוק דמעות בעיניים. סרט יפהפה.
