ספרו החדש של מארק מאזוור, היסטוריון יהודי מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, חורג בהחלט מתחומי המחקר שלו עד כה: בראשית דרכו הוא נודע כחוקר של יוון החדשה והקורא העברי התוודע לכתיבתו בספרו המזהיר 'סלוניקי: עיר של רוחות'. בשנים האחרונות הוא מתמקד בהיסטוריה של אירופה בעת החדשה. האנטישמיות ומקורותיה, שבהם עוסק הספר הנוכחי, הם לא בדיוק המשך טבעי.
בהתאם, מאזוור מדגיש עד לעייפה כי אינו מבקש לפרוס את ההיסטוריה של האנטישמיות לאורך הדורות, אלא לעסוק בגלגוליו של המונח מאז לידתו בשלהי המאה ה-19. לשיטתו, ההנחה כי קיים מתאם מלא בין ההידרשות למונח לבין התרחשויות של רדיפות יהודים ופגיעה בהם, מקורה בטעות יסודית ומרה. בסדרה של דוגמאות היסטוריות שהוא מפרשן לצרכיו, הוא טוען כי ממד האזכור של המונח בתקשורת או בפי פוליטיקאים למיניהם אינו מעיד בהכרח על התעוררותה של המחלה הקשה.
לפי מאזוור, כשמזהים עלייה באזכור אירועי רדיפת יהודים יש לבדוק תחילה את מהימנות מפרסם המידע, ואת הפרשנות המלווה את הכללתו של אירוע שכזה במסגרת התופעה הנסקרת. אם מצרפים לרשימה זו כל דיווח על התבטאות נגד מדינת ישראל ואפילו אמירה אנטי-ציונית, מתקבלת תמונה מעוותת של מצב היהודים בעולם. החובה להציב כל ידיעה על תופעה אנטישמית בכללי החשיפה של הרקע החברתי והפוליטי היא ראשיתה של הבנה אמיתית, שאינה מודרכת מכוחם של שיקולי רווח והפסד.
מכאן מוביל מאזוור את קו הטיעון המרכזי שלו אל היעד הסופי, שהוא כמובן כתב אישום נגד הציונות ומדינת ישראל: לדידו, הקמת מדינת ישראל ב-1948 והיומרות של התנועה הציונית מונעות כל אפשרות לבצע הערכה היסטורית אמיתית של התופעה. דוד בן-גוריון, כצפוי, הוא הנאשם הראשי בעלילה: ראשית העיוות בטענתה של מדינת ישראל עם הקמתה, כפי שנשמעה מפיו של בן-גוריון, כי המדינה החדשה והצעירה אינה מייצגת רק את אזרחיה החיים בה, אלא כל יהודי ויהודייה. מאזוור מוכן להודות כי לאחר השואה אפשר להבין את ההבטחה לדאוג לביטחונו של כל יהודי בעולם, בבחינת "לעולם לא עוד"; אך הטענה לייצוג אינה מבטלת את העובדה כי המיוצגים לכאורה לא נשאלו לדעתם על אימוץ זה. ומה שחמור יותר, מבחינת מאזוור, הוא שבהצהרתו הפך בן-גוריון את כל יהודי העולם לאחראים למעשיה של מדינת ישראל. יהודי העולם, על פי טיעון זה, לא יצאו נשכרים מן ההבטחה לדאוג לגורלם.
המחבר מקשר את חוויית האמונה בקיומו של מגן עד - מדינת ישראל - להתגברות טענת הקורבנוּת מצד קהילות יהודיות שונות בעולם. "הקורבנות הייתה לקטגוריה נחשקת ולמקור למאבקים קשים בין קבוצות שונות שנהנו באורח שונה מן המצב", כך מוסבר בספר המהפך ביחסי שחורים ויהודים בחברה האמריקאית. היהודים, שהצטרפו למאבקי השחורים לשוויון זכויות בראשית הדרך, הפכו לאויבי המאבק. תמורות סוציולוגיות בחברה האמריקאית היטיבו מאוד את מצבם של היהודים במדינה, אך הם לא ויתרו על מעמד הקורבנות ותהו מדוע מדירים אותם מרשימת נפגעי החברה.
מי עוד ברשימת הנאשמים? מוסדות ההנהגה של יהודי ארה"ב וספיחיה של ההסתדרות הציונית. העבירה: ניפוח טענת האנטישמיות והפגיעות של קהילות היהודים בתפוצות. גם מכוני מחקר אקדמיים, ובעיקר "המכון לחקר האנטישמיות והגזענות" של אוניברסיטת תל-אביב, סופגים קיתונות זעם. לדבריו, התגברות הביקורת כלפי מדינת ישראל וכריכתה של האנטישמיות עם הציונות חייבו הרחבה של הגדרת האנטישמיות, שתתמודד גם עם מה שמצטייר בעיני החוקרים כשימוש מעוות בביקורת הציונות כמסווה לאנטישמיות. אחד ההסברים שלו לתופעה הוא על גבול השטני: האנטישמיות והקורבנות היהודית הן מקור לא-אכזב לסחיטת תרומות מעשירי העם היהודי. מאידך, חקרנותו של מאזוור מגיעה כדי כך שהוא מודע גם לפעילותו של עמיחי שיקלי, שר התפוצות והמאבק באנטישמיות. דומה כי מאזוור הוא הגורם היחיד בישראל ומחוצה לה שמודאג מפעילותו.
באופן לא מפתיע בעליל, מאזוור אינו מוטרד מאוד משלילת זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, בנוסח הקריאות "מהים עד הנהר" הנשמעות שוב ושוב בהפגנות. מה הבעיה? מבחינתו, אם תילקח הזכות להגדרה עצמית לאומית, היהודים יצטרפו לרשימה לא קטנה של עמים הדורשים זכות זו ואינם נענים. מאזוור אינו נזהר בניסיונות לבטל את הצדקתה של הציונות ואת זכות קיומה של מדינת ישראל. הוא כלל אינו מבין את הלהיטות של ישראל לזכות בהכרת האומות. וכדי להצדיק את תמיהתו בסוגיה זו הוא מסתמך על דברי מנחם בגין, שביטל את חשיבות הכרת העולם בזכותם של היהודים.
קשה להתנער מהרושם כי נוסף על הניסיון לשלול את טענות הציונים, מה שמטריד את מאזוור הוא מה שמצטייר בעיניו כניסיונות מסוכנים להגביל את חופש הדיבור בארה"ב. כמרצה בקולומביה הוא נחשף לעוצמת ההפגנות נגד ישראל ומלחמתה בעזה, אך בניגוד לדיווחים המתארים התנגשויות אלימות ואנרכיות, הוא מספר על הפגנות חוקיות המנצלות את חוקי חופש הדיבור להשמעת ביקורת לגיטימית.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מהאופן שבו מאזוור לא מתייחס לאירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיהם. אירועים אלו לא מוצגים בספר כמניע לכתיבתו והוא נדרש להם באפילוג הקצר, תוך הצגה מאוזנת וסטרילית של זוועות חמאס לעומת התגובה הישראלית. דומה, עם זאת, כי ההימנעות התמוהה הזאת משרתת היטב את טענותיו העיקריות של הדיון.
עבור הציוני הקלאסי הקריאה בספר קשה ומייסרת, כמו גם השבחים וההסכמות של מבקריו הראשונים. בהחלט ייתכן שמאזוור הוא Self Hating Jew ואפשר לבטל את ספרו ואת טענותיו. עם זאת, דומה כי גם בחינת עצמנו היא תשובה ראויה לא פחות. •
Mark Mazower, “On Antisemitism: A Word in History“ ,Penguin Press, 2025, 352 pp.
אלי שאלתיאל
אחת הטענות של מאזוור שטנית למדי: לדבריו, האנטישמיות והקורבנות היהודית הן מקור לא-אכזב לסחיטת תרומות מעשירי העם היהודי
