1. מחכים לחורף בשקיקה, אבל כמו השמחה והנורמליות וההיי שאמורים להיות בסיום מלחמה קשה, גם החורף מבושש לבוא, ורק עושה לנו טיזינג. בחגיגת יום ההולדת שלי לבשתי שמלה קיצית. קשה להאמין, אבל פעם הייתי בוכה שתמיד יורד במסיבה שלי גשם זלעפות.
התעייפתי מלראות את הבגדים שלי. מיציתי את העונה. מיציתי גם לראות את אותם פרצופים בטלוויזיה בחדשות. כמה אותם אנשים יכולים להשפיע על חיינו? אנחנו בלופ יובש קיצוני, אפס השראה. אותם בגדים, אותם אנשים, אותה עונה כבר שנתיים. "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת פרק א' פסוק ט'). AI וטסלות והיברידי ונוסעים לחלל, והאדם עצמו לא משתנה.
אחלה פוסט בפייסבוק הקהלת הזה, אני חושבת לעצמי. 2,500 שנים של אותו שטאנץ. אבל גם שטאנץ יכול להשתנות. הרי שטאנץ הוא בסך הכל דפוס צורני, ומי קובע את הצורה אם לא האדם? האם חיינו יכולים באמת להשתנות? לאדם יש יכולת לשנות הכל, לא?
2. החורף לא מגיע וההתחדשות לא נושבת יחד איתו. כבר עוד מעט חנוכה. איך הזמן עובר מהר ולאט בו-זמנית. נדמה שלפני רגע היה כיפור, לפני שנייה קיץ ולפני רגע 7 באוקטובר. ששש, על זה אסור לדבר. זה הדבר המדהים, שגם הכאב – מושטר. כמו החורף שהוכרע סופית. לפעמים, כמו השבוע, יש לו הבלחות. גשם, רוח, כמו תזכורת בעולם המשחק. קוראים לזה זיכרון חושים. זו בעצם טכניקה שבה ריח מסוים או זיכרון גורם לך לחוש, להיזכר ולהרגיש משהו, כאילו הוא קורה עכשיו.
3. לפעמים יש לי כזה. פרחי הלימון שפורחים עכשיו מזכירים לי גן חובה, חוק עונש מוות מזכיר לי שיעורי היסטוריה. ככה עם זיכרון חושים, הם מתפרעים. אותם עדיין לא מישטרו. הנדסת התודעה עוד לא השתלטה על כל החושים. הריח עדיין לא מושטר, אבל אל תדאגו. בקרוב גם ישלטו בריח. נריח שתן וישכנעו אותנו שזה נרקיסים.
אולי זה כבר בדרך, בדף הכנה אצל איזה יועץ פוליטי או משהו. זה כבר מושרה באיזה רוטב חם, מתבשל באיזה דף מסרים. זה כבר קורה, אנחנו פשוט עוד לא הרמנו את הראש ולכן לא מצליחים להסתכל לכל הכיוונים בו-זמנית. אבל תכף זה יבוא, יחד עם הרעם והברק וריח הטל בבוקר.
